על הסכסוך הערבי-ערבי

על הסכסוך הערבי-ערבי

פרשנים ערבים מעריכים שהסכסוך הנצחי האמיתי באזור הוא בין פתח לחמאס, שלא באמת מעוניין להגיע לסולחה עם אבו-מאזן

לינדה מנוחין
28/12/2010 4:02

עורך עיתון א-שארק אל-אווסט היוצא לאור בלונדון, טארק אל-חמיד, מוצא דמיון בין הטקטיקה של חמאס לזו של ישראל בניהול משא ומתן עם אבו-מאזן. המשותף להם, לדבריו הוא הנטייה להמשיך לדבר גם כשלא קורה כלום, וגם כשאין סיכוי להגיע להישג. לדידו, חמאס לא מתכוון באמת להגיע לסולחה עם אבו-מאזן. לאחרונה אחד מחברי המשלחת של הארגון לשיחות בדמשק הצהיר שהצדדים צריכים תחילה להכין את התנאים למשא ומתן.



הדבר דומה בעיניו של אל-חמיד לדרישות האמריקאיות מהערבים, כשאובמה הגיע לשלטון, לבניית צעדי אמון לקראת המשא ומתן עם ישראל. בעיניו, בעוד אבו-מאזן כן בחתירתו להגיע להבנה עם חמאס כדי שיסתייע בידו לבנות את המדינה הפלסטינית, ארגון הטרור משקר כשהוא אומר שהוא מעוניין בסולחה, רק כדי לא לאבד נקודות בדעת הקהל הפלסטינית והערבית.



ברור לכל שהסכסוך בין שני הפלגים איננו על רקע אידאולוגי צרוף, אלא בעיקר על יוקרה, כסף, ג'ובים ותהילה. אין ספק שדברים אלה ידועים לפלסטינים ולערבים. אך מפליא איך חמאס ממשיך בשלו וזורה חול בעיניהם.



יודעי דבר המקיימים שיחות בשטח אומרים שיהיה קל יותר להגיע להסכם בין ישראל לפלסטינים מאשר לממש סולחה בין חמאס לפתח. הראשון מנסה להראות שאבו-מאזן כושל בהתמודדות מול תמרוני נתניהו, בעוד השני מתכנן אולי מהלך אפשרי של נטישת המשא ומתן ופנייה לקהילה הבינלאומית. כאן קבורה החולשה של חמאס: ככל שאבו-מאזן מתקדם בכיוון הזה, כך מתרחק חמאס מקביעת גורלו של העם הפלסטיני.



סכסוך כמעט נצחי

הסכסוך בין שני הארגונים אינו חסר תקדים בהיסטוריה הפלסטינית. כבר היה סכסוך עיקש בין משפחת הנששיבי למשפחת חוסיני בתחילת שנות הארבעים. הנששיבים אימצו את האנגלים כבני ברית, ובתור נקמה החוסיינים רצו לזרועות הגרמנים.



כנראה שחמאס עושה כעת אותו הצעד כשהוא רץ לזרועותיו של אחמדינג'אד - כך לפחות מזווית ראייתו של ד"ר אחמד מטר, פלסטיני שחי בנורווגיה. הוא



מאמין שהסכסוך בין חמאס לפתח דומה לסכסוך בין טורקיה ליוון - כולם חשבו שהוא ייגמר תוך כמה חודשים, אך מתברר שהוא כמעט נצחי.



נוכח הפילוג הפלסטיני, כבר לפני 70 שנה, כתב מי שחיבר את ההמנון הפלסטיני "מולדתי מולדתי", המשורר הפלסטיני אבראהים טוקאן: "בידינו שארית של עפר, הניחו כדי לא לאבד את זו השארית". השורות האלה נשמעות כאילו נכתבו רק לאחרונה.


תגיות: אבו-מאזן, חמאס, א-שרק אל-אווסט


http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/193/990.html?hp=1&cat=479

מי אמר שהערבים שותקים?

בעולם הערבי כבר מתחילים לצאת בגלוי נגד פסקי הלכה שמעוותים את האיסלאם ומשחיתים את הנוער, שמתנחם בזרועות הקיצונים

לינדה מנוחין
24/11/2010


 במקום לקונן על חושך כדאי להדליק נר. המוטו הזה כוחו יפה במיוחד כשבארץ מרגישים שהאיסלאם הקיצוני מרים את ראשו בלי מפריע והעולם הערבי שותק.



אחד הסממנים לכך הוא פסקי ההלכה בשני העולמות, המוסלמי והיהודי, שביניהם נוצר פער בלתי נתפס בהיקפו. עולם פסקי ההלכה הולך ותופח גם באינטרנט, תחת קטגוריות רבות. בגוגל ניתן למצוא מעל שישה מיליון אזכורים כשמקישים את המילה "פתוה" (פסק הלכה בערבית), המזינים רבע מאוכלוסיית העולם כלומר כ-1.7 מיליארד . לעומת זאת קיימים 100 אלף אזכורים עבור פסקי הלכה יהודיים, עליהם נשענים לפחות חלק מ-15 עד 20 מיליון יהודים בעולם.



באיסלאם, כמו ביהדות, יש ניסיון לעשות פוליטיזציה של הדת. קראתי מאמר ביקורת חריף בערבית על הרב הראשי בצפת, שמואל אליהו, שפרסם פסק הלכה האוסר על יהודי להשכיר דירה לערבים, ובירדן התפרסם פסק הלכה הקורא להחרים סחורה חקלאית מישראל. אך כפי שאומרים בעגה הערבית העיראקית: "מה הקשר בין במיה לריקודים סלוניים? " כלומר איזה קשר יש להלכה עם נושאים כאלה?



דוגמה לכך ניתן למצוא גם בכותרת שמשכה את תשומת לבי: "האם מותר לנשק את ראשו של בן לאדן", שאלה כותרת מאמרו של טארק אלחמיד, עורך העיתון "אשרק אל-אווסט", היוצא לאור בלונדון, המזהיר מפסקי הלכה שנוגדים כל היגיון בריא ואף מדרדרים את החברה הערבית לכדי סיכון הלכידות החברתית.



ליברלים ערבים מבקשים לא להסתכל על הקנקן

פסק ההלכה שיצא לאחרונה בסעודיה אוסר על בנים לנשק את ראשו של אביהם, אם הוא לא מקיים את מצוות התפילה כמתבקש, והאירוניה שמצביע עליה אלחמיד היא שעל פי הקריטריון של פסק ההלכה הזה יכולים ילדיו של בן לאדן לנשק לו את הראש על אף מעשיו הנפשעים.



מתברר שילדים רבים זנחו את בתי הוריהם כי פסקי הלכה שונים ומשונים מאפשרים להם לבקר ולשפוט את ההורים טרם הגיעו לבגרות. לדוגמה, סעודי שבנו היה מעורב בפעילות טרור מתלונן על כך: "גידלנו אותם 18 שנה ואחרים שינו אותם בתוך שישה חודשים". דוגמאות לכך ראינו גם אצל חמאס, שמגייס צעירים למשימותיו הנפשעות בשם האיסלאם.



ליברלים ערבים מבקשים לא להסתכל על הקנקן אלא



על מה שיש בתוכו. קיום מצוות לקידום יחסי ציבור כהסוואה למעשים נפשעים פסול. פסקי הלכה שמעוותים את האיסלאם המופצים בתחנות לוויין לא רק מביכים את המשכילים, אלא גרוע מכך: הם משחיתים את בני הנוער, שבסופו של דבר נופלים כפרי בשל לידי הקיצונים המוסלמים.



כנראה העובדה שמחצית אוכלוסיית העולם הערבי אינה יודעת קרוא וכתוב אף מסייעת למלאכתם של הקיצונים. לאחרונה מתקיים דיון ערני בכלי תקשורת ערביים בשאלת שלטון האיסלאם לצד מתכונת של עקרונות מערביים. כמו כן, לא פוסחת הביקורת על פסקי ההלכה בזוטות, במקום לקדם את החינוך, שהוא המפתח של העולם הערבי להיחלץ מהעוני והפיגור. אז מי אמר שהערבים שותקים?


http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/181/432.html

דעת מיעוט

דעת מיעוט

איך יתקיים דו-קיום בין מדינות האיסלאם לבין המערב, אם במדינות הערביות לא מתקיים דו-קיום עם המיעוטים הנוצרים?

לינדה מנוחין
10/11/2010 6:50


 בילדותי גרנו בשכונת בתאוין בבגדד מול כנסייה נוצרית. מאוד נהניתי לפקוד את הכנסייה בטקסי חתונה שהיו נערכים במקום, כדי לזכות בשי - קופסה נאה עם סוכריות שנהגו לחלק בסיום הטקס לאורחים. לנו היהודים היו יחסים נהדרים עם השכנים הנוצרים והארמנים. לאורך ההיסטוריה, שתי קבוצות המיעוטים שהיו שותפות לתרומה הנכבדה להתפתחותה של עיראק בתחומי התרבות והמינהל סבלו מנחת זרועו של השלטון.



אחרוני היהודים עזבו עקב הגל האחרון של רדיפות, חטיפות ועינויים של הבעת' בשנות השבעים. בקרב הנוצרים התגבר גל העזיבה אחרי 2003, כשנקלעו בתווך - בין השיעים לסונים. השיא נרשם עם ביצוע הטבח הברברי בתוך כנסייה קתולית בבגדד על ידי אל-קאעידה, שבו רצחו עשרות נוצרים חפים מפשע. המומחה העיראקי עלי אלשבנדר טוען שמדובר בדור השלישי של אל-קאעידה, שלא ניתן לזהותו על פי מראהו החיצוני. הטבח גרר הודעות גינוי של משטרים ערביים ומוסדות דת כמו הסיסתאני בעיראק (אינסטנסיה שיעית), אל-אזהר במצרים, אך נפקד קולה של סעודיה - החממה שהצמיחה את אל-קאעידה מתוך הקיצונים הווהאבים.



במאמר שפרסם ד"ר עבד אלחאלק חוסיין בעיתון א-שרק אל-אווסט הלונדוני, נכתב שהשנאה למיעוטים במזרח התיכון קיימת כבר 1,400 שנה שבמהלכן היא ניזונה ממשפט המיוחס לנביא מוחמד: "אין שתי דתות יכולות להתקיים בסמיכות בחצי האי ערב" - תורה שהקיצונים הווהאבים מבקשים ליישם גם בעידן המודרני.



מסע טיהור אתני שהחל ביהודים ועבר לנוצרים

מאז 2003 נהרגו מאות נוצרים בעיראק ויותר מ-50 כנסיות נפגעו. גל האלימות הביא להידלדלות האוכלוסייה הנוצרית ממיליון וחצי לכדי 200 אלף בשל הגירה לארצות שכנות וגם אירופיות. עוד לפני שהתחולל הפוגרום ביהודי עיראק ב-1941 חוו הנוצרים האשורים בצפון עיראק טבח שהסתיים ברצח 3,000 איש.



הנוצרים בסוריה נחשפו לשלושה גלי טבח במאה ה-19. הקופטים במצרים - הקבוצה הנוצרית הגדולה ביותר במזרח התיכון - חשופים להתנכלויות בשנים האחרונות, ועתה גם אל-קאעידה מאיים עליהם בטרור, על אף המאמצים הרשמיים למנוע את הידרדרות המצב.



בגדה המערבית ובעזה ממשיכה ההגירה הנוצרית. ערבים ליברלים רואים



בגל הטרור מסע טיהור אתני שהתחיל ביהודים במזרח התיכון ועתה עבר לנוצרים. עבד אלח'אלק מאשים את סעודיה שהיא ממשיכה לממן פעילויות פיוס דוגמת כנסים בין-דתיים ולהזרים מצד שני כספים לארגונים קיצוניים בעולם. מעניינות התובנות שהצטברו בעולם הערבי שמדובר בטרור שחוצה גבולות ומצריך שיתוף פעולה בינלאומי כדי לרסן את הקיצונים ולאסור שידורי הסתה בתחנות לוויין וברשתות חברתיות.



מנהלת מכון הדסון לחקר חופש הדת, נינה שיה, תוהה כיצד ניתן ליישב את הדילמה הבאה: איך יתקיים דו-קיום עתידי בין מדינות האיסלאם ובין המערב, אם באותן מדינות לא מתקיים דו-קיום עם המיעוטים הנוצרים?


http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/176/402.html

מי צריך תעודת בתולים

מי צריך תעודת בתולים

האיסלאם הרדיקלי הפך לאיום הרציני ביותר על המשטרים הערביים, שהחלו להקדיש משאבים רבים למלחמה בפסקי ההלכה הקיצוניים

לינדה מנוחין
1/11/2010 5:14
 תגיות: איסלאם קיצוני,טרור איסלאמי

בדרכי להרצאה בארצות הברית עצרתי בשדה התעופה של עמאן. זו הייתה הזדמנות טובה להצטייד בשלל ירחונים מהעולם הערבי-חומר קריאה אידאלי עבורי לפוגג את שעות הטיסה הארוכות. אבל לא רק. זו הסוואה נהדרת לישראלית המבקשת להיטמע בתוך סביבה ירדנית טהורה. בירחון המצרי הנפוץ "רוז אל-יוסף" הופתעתי לגלות כתבת תחקיר נועזת על תעודה רפואית המעידה על בתולים, שבחורות העומדות להינשא נדרשות להראות לבעל לעתיד. זו עדיין התעודה החשובה ביותר עבור כל אישה בעולם הערבי: הוכחה לטוהר הכלה.



מדובר בגרסה "מודרנית" שמחליפה את הגרסה הישנה של הוכחת הבתולים אחרי ליל הכלולות הראשון. הדרישה הזו ממחישה יותר מכל את הקרע שבו שרוי העולם הערבי בין שני קטבים מנוגדים: מודרניזם ורדיקליזם. הסממנים המודרניים לכאורה טומנים בחובם ערכים שהחברה הערבית עדיין לא עיכלה. לא פלא שהמזרחן הדגול פרופ' ברנרד לואיס רואה ב"מודרניזציה" את העוול הגדול ביותר שהביא האימפריאליזם על העולם הערבי במאה ה-20.



בימים אלה סגרה מצרים כמה תחנות לווייניות דתיות עם נטיות רדיקליות. הצעד גרר ביקורת אך גם שבחים. הביקורת כוונה לסתימת הפיות שבה נוהג השלטון כלפי קולות המחאה, כשהוא נמנע מנקיטת צעדים זהים כלפי תחנות מודרניות כמו רוטאנה, הגרסה הערבית לרשת המוזיקה "אם טי-וי".



המהללים מציינים את הצורך בריסון תופעה ההולכת ומתחזקת בקרב אנשי דת שמסיתים את הנוער למעשי התאבדות בשם האיסלאם באין מפריע ומדרדרים את החברה לתקופת החושך.



המלחמה בפסקי ההלכה

התחנות הדתיות פרחו כמו פטריות אחרי הגשם, ואנשי דת מפיקים ומפיצים דרכן פסקי הלכה המסיתים לאלימות, כמו זה שמתיר לגבר נשוי להכות את אשתו אם היא מסרבת לו. בעיני הליברלים הערבים מדובר בחטא כפול: תחנות אלה לא רק משחיתות את פני האיסלאם ושוללות אפשרות קדמה, אלא גם מפנות משאבי צדקה למימון יחסי ציבור של האיסלאם הפוליטי הרדיקלי. אולם ממשלות ערב חוששות מהתערבות בוטה פן תואשמנה בסתימת פיות, והתקשורת הליברלית בחרה להימנע מלנהל מלחמה בעניין.



האיסלאם הרדיקלי הפך לאיום הרציני ביותר על המשטרים הערביים בעת החדשה. בכך הוא מחליף את האיום הצבאי במחצית השנייה של המאה ה-20,



שהייתה זירה להפיכות צבאיות רבות. המלחמה בפסקי הלכה תופסת מקום חשוב בארגז הכלים של מדינות ערב. בסעודיה הגביל המלך הפקת פסקי הלכה לצוות מצומצם של 20 תיאולוגים. במצרים הזכות הבלעדית ניתנה למוסד אל-אזהר. לאחרונה גברה החשיפה של תיאולוגים מתונים בערוצי טלוויזיה ממלכתיים.



על פניו, האיסורים עשויים להועיל במידה מוגבלת, כיוון ש"מים גנובים ימתקו". אין ספק כי לטווח ארוך, כוחו של החינוך חזק יותר מכוחו של החוק. המסר הזה החל לחלחל גם במערב. טיפול באמצעות מעצרים, סיכול מעשי אלימות וענישה, יכולים להשיג תוצאות אד-הוק, אך רק חינוך משפיע על תהליכים מתחת לפני השטח.


http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/173/006.html

לרקוד בלט עם הטורקים

13:07 , 08.10.10

לרקוד בלט עם הטורקים

ביחסים עם טורקיה - כמו במזרח התיכון בכלל - עדיף להימנע מתנועות חדות, לקרוא בין השורות ולדעת לזהות את האינטרסים. אחד כזה מצוי למשל בכורדיסטן

לינדה מנוחין

נווד משרך דרכו בשממה, תר אחרי מקום לינה. לפתע הוא מבחין באור חלש הבוקע מבקתה בודדה. בצעדי ענק הוא ניגש אליה, דופק בדלת ומבקש להעביר את הלילה אצל בעלת הבית.

האשה, שכבר זמן רב לא נהנתה מחיקו של גבר, שמחה על הפיתיון שנפל בחלקה. היא מציעה לו מקלחת וארוחה, בצירוף הבטחה להוביל אותו למחרת לתחנת הרכבת. עליו להסכים רק לדבר אחד: לחלוק איתה את מיטתה, כשרק כר מפריד ביניהם. האיש עייף מהמסע, ישן שינה טובה ועמוקה - בעוד המארחת אינה עוצמת עין, ממתינה לאורח שיתנה עמה אהבה, לה היא מאוד צמאה.

למחרת הובילה אותו כמובטח לתחנה. ירדה איתו, והנה רוח חזקה העיפה את כובעה מעבר לגדר גבוהה. האורח פתח מיד בריצה. שואלת אותו האשה: למה אתה רץ? כדי להביא לך את הכובע, הוא עונה. צוחקת האשה: אתמול לא הצלחת לדלג על כר, והיום אתה רוצה לדלג על גדר?

נזכרתי בסיפור הזה לנוכח ההתייחסות הטורקית לחיזור המתוקשר של ישראל אחרי יוון. "מדיניות ישראל, מאז ימי בן-גוריון, נשענת על פיתוח יחסים עם שכנות רחוקות בקו האחורי, כפי שהיה עם איראן, אתיופיה וטורקיה", אמר איברהים קאלן, יועצו הבכיר של ראש הממשלה ארדואן, בראיון לעיתון א-שרק אל-אווסט, "אבל הגיוני יותר לשפר תחילה את הקשרים עם השכנות המקיפות אותה, לפני שרצים למדינות רחוקות יותר".

בראיון טרח היועץ להדגיש שטורקיה מעוניינת לשמור על קשריה עם ישראל, גם בנסיבות החדשות שנוצרו - לא רק כנגזרת ממדיניות התיווך והפישור בה היא נוהגת עם שכניה, אלא גם מתוך אינטרסים כלכליים וצבאיים. לטעמו, התמונה הגדולה היא הקובעת את טיב היחסים בין שתי המדינות, ולא בחינה של נקודות בודדות.

אין ספק ששינויים גיאו-פוליטיים הביאו לשיפור ביחסיה של טורקיה עם סוריה ואיראן, אחרי תקופה של מתחים שאף איימו להתפרץ בצורת מלחמה, בשל חילוקי דעות על מקורות המים, הגבולות והביטחון. מצדו האחר של המטבע, אותם שינויים גרמו להיחלשות האינטרסים האסטרטגיים של טורקיה מול ישראל.

באלגנטיות מעוררת קנאה, הסביר היועץ שמדיניות החוץ הטורקית נשענת על "אפס בעיות" עם כל השכנים, במגמה להעצים את אינטרסים הכלכליים. טורקיה של ארדואן מאמינה שהעולם מונע על ידי אינטרסים - מכאן מגיעים כפל ההתנהגות מול ישראל בעניין עזה, ההצבעה במועצת הביטחון נגד סנקציות על איראן וגם הסירוב לאפשר למטוסים אמריקניים לתדלק בשטחה ערב הפלישה לעיראק.

הדיפלומטיה היא כמו ריקודי בלט הדורשים תנועה חלקה, זורמת ואלגנטית. הממשלה הנוכחית בירושלים שולטת יותר בברייק-דאנס המבוסס על תנועות חדות - למשל, הצהרות כמו זו של ראש הממשלה נתניהו, שקבע כי ישראל איננה מעוניינת בתיווך הטורקי בין ישראל לסוריה בעקבות תקרית המשט.

במזרח התיכון, הדיפלומטיה מתקיימת בהתאם לחוקי הבלט ואמנות הרטוריקה, שבה התברכה השפה הערבית. המשמעות החשובה ביותר מסתתרת בין השרות, בסאב-טקסט.

ביקורו של ראש הממשלה ביוון ביולי האחרון היה מהלך אסטרטגי מצוין, שמטרתו טיפוח יחסים קרובים יותר על רקע התקריות המביכות עם ממשלת טורקיה. אך הסגנון היה צורם ובוטה. ממש ברייק-דאנס. ההפגנתיות היתה מיותרת - הרי ממילא טורקיה עוקבת אחרי המהלכים של ישראל.

הדבר משול לזוג נאהבים שאהבתם נחלשת, ובן הזוג מנסה להתחיל עם אשה אחרת בצורה הפגנתית כדי להרגיז את בת זוגו.

אנחנו בישראל, חייבים לאמץ לנו מרחב תמרון באמצעות כפל לשון, שאיננו כלל זר במזרח התיכון, הנשען על עקרונות שנעים במקביל ולא נפגשים, אך משרתים את האינטרסים שלנו.

כך למשל, מפגש אינטרסים בין ישראל לטורקיה נמצא בכורדיסטן - שהולכת בצעדי פיתוח מואץ ומציעה הזדמנויות רבות עבור שתי כלכלות: הטורקית והישראלית. הכורדים הם גם בני ברית בכל קואליציה שתקום בעיראק, ולקולם יש משמעות בכל הנוגע למדיניות עתידית כלפי ישראל בצומת שנוצר בין ציר המדינות הערביות המתונות אל מול ציר מדינות הטרור, בו תומכת איראן.

לינדה מנוחין, פרשנית לענייני המזרח התיכון בתקשורת הערבית בעולם ובישראל, חברה במועצה המייעצת של פורום מזרח תיכון חכם. בעבר בכירה ברשות השידור

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3966353,00.html

גם לצד הערבי נמאס להתעסק בסכסוך

גם לצד הערבי נמאס להתעסק בסכסוך

העולם הערבי שילם מחיר כבד על ליבוי סכסוך הדמים וכיום ישנם אינטלקטואלים רבים בציבור הערבי שמבינים כי שינוי הוא אינטרס שלהם

לינדה מנוחין

14/9/2010 5:45

בניגוד ל"ברכת הדרך" שבה צייד הרב עובדיה יוסף את אבו מאזן, ושאליה הצטרף גם חמאס בדרכו שלו, דאגו אינטלקטואלים ערבים להרעיף על צוות המשא ומתן הפלסטיני ברכות כנות להצלחה בשיחות הישירות עם ישראל. כותבים ערבים מסכימים ביניהם, שלפלסטינים, שהצטיינו בהחמצת כל הזדמנות אפשרית להגיע לשלום, אין אלטרנטיבה מוצלחת יותר. פשוט אין להם מה להפסיד. העיקר שארצות הברית לא תטיל עליהם את אשמת הכישלון.

לכולם ברור שהיעדר משא ומתן פירושו היעדר תקווה, שמוביל לייאוש שיכול לגרור לעימות אזורי - עימות שאף אחת מהמדינות הערביות המתונות אינה חפצה בו, ושישרת בעיקר את איראן ושלוחותיה חיזבאללה, חמאס, פתח אל-איסלאם ואל-קאעידה.

לדידם של התומכים במגעים עם ישראל, פיגועים מתוצרת חמאס פועלים לרעת הפלסטינים בסבב השיחות הנוכחי. "תפתרו את הבעיה ותנו לנו מנוחה", אומר סמי אל-בחירי, מצרי שחי בארצות הברית. אל-בחירי, כותב קבוע באתר הערבי הפופולרי "אילאף", מסכם מסכת של תעתועים שמלווה אותו מאז ילדותו, ולה שותפים, יש להניח, עשרות מיליוני ערבים.

כבר בילדותו, מעיד אל-בחירי, שמע בדרשות ימי השישי איך מקללים את ישראל ומתפללים לאל שיאלמן את נשותיה, ייתם את בניה ויפיל את כל תושביה חלל בידי הערבים. אחר כך באו השמאלנים וייחלו לזרוק את ישראל לים. אחרי ששת הימים, באה הזמרת הלבנונית פירוז ושרה שיר געגוע לירושלים, שיר נגד ל"ירושלים של זהב", שנועד להמיס את לב האויב.

אלא שלא התפילות, לא השירה, לא ההודעות הרטוריות ולא המלחמות סייעו להביס את ישראל. גרוע מזה, במהלך שישים שנה איבדו הערבים כמעט את כל אדמת פלסטין ואת ירושלים בגלל הכיבוש וייהוד האדמות. העולם הערבי שילם מחיר כבד על ליבוי סכסוך הדמים, תוך שהוא מזניח הן את חינוך ילדיו והן את הדאגה לעתידו.

כל התנאים פועלים עתה לטובת הבריונים החדשים

תפיסה רציונלית של הסכסוך ופתרונו מופיעה במאמר הנפלא שפרסם נשיא מצרים חוסני מוברק ב"ניו יורק טיימס". במאמר מציג מוברק תובנות הלקוחות מעולם הקואצ'ינג: כדי לייצר מוטיבציה לשינוי נדרש פיתוי גדול, שיתנוסס כלפיד מול עיני הצדדים.

להבנתו, הפתרון צריך מצד אחד להעניק תחושת ביטחון לישראלי, תוך התחשבות בטראומה הגדולה של עברו, זו המעיבה על ההווה, ומצד שני להציע שלום עם כל מדינות ערב, על פי מתווה היוזמה הערבית, המבוססת על נסיגה מכל השטחים הערביים.

רוב מדינות ערב מבינות היום שאם לא תהיה פריצת דרך בסכסוך, המצב עלול להידרדר. כל התנאים פועלים

עתה לטובת הבריונים החדשים, שהגיעו לשכונת המזרח התיכון ומאיימים עליה בגזל ובהגמוניה זרה. מכאן שהרעיון לכלול במסגרת הפתרון את כל מדינות האיזור הוא תנאי הכרחי להצלחת המשא ומתן.

הסכם ישראלי עם סוריה יחלץ את זו האחרונה מחיקן של איראן וחיזבאללה, ואולי יביא קצת שקט לעיראק. שלא לדבר על סוג של רגיעה ללבנון והרגעת גל הטרור באזור כולו.

יתרה מזה, נשאלת השאלה אם בני הדור החדש בעולם הערבי, ובכללם צאצאי הפלסטינים החיים בגלות, מוכנים עדיין להקדיש מהונם וממרצם לבעיה הנמשכת כבר עשרות שנים. בצד הפלסטיני חוששים שהתשובה לכך היא שלילית.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/156/585.html

How to get back to Mid-East basics

THE JEWISH CHRONICLE ONLINE


How to get back to Mid-East basics

Political normalisation can wait. First, let’s open up, start trading and reclaim our roots


By Linda Menuhin, December 3, 2009

Two months ago, my sister and I were delighted to accept a wedding invitation from an Iraqi family living in Amman, Jordan. The groom’s grandfather, a distinguished lawyer, had spent his internship with my father in Baghdad in the 1940s. A couple of years ago in London, I had approached this man to see if he could help unearth any clues about my missing father, who was kidnapped during the reign of Ahmed Hassan Al Bakr, Saddam Hussein’s predecessor, and of whom we have heard nothing since.



Our two-day journey to Amman was the trip of a lifetime, enabling us to re-connect with our countrymen for the first time in 40 years. We understood each other as only refugees can. Our intense conversations about such topics as the contributions of the Iraqi Jewish community to the modern state of Iraq, and our participation in the joyful Arabic dancing, could not but make us sigh for the loss of our heritage.



The next day, we stood mesmerised in front of an Iraqi goldsmith’s window in Amman’s modern shopping centre. Then we, Iraqi-born Israelis, shared happy memories with him, an Iraqi Arab, before shedding tears over Iraq’s present, tragic situation.



All of this prompted discussion of how opportunities for economic co-operation could be developed between the countries of the region; how a longer-term prosperity, so vital to both sides of the conflict, could be achieved; and how this could lead to normalising relations.



The intransigent Arab view that refuses even to recognise Israel has not yielded any positive outcome for Arab interests. Meanwhile, Israel has forged ahead as a leading nation in technology, overcoming the Arab boycott.



But the majority of Israelis seek normal relations with the Arab world and release from more than 50 years of enmity. We Jews from Arab countries have paid an especially high price — one not often acknowledged — namely the social and cultural deprivations we have had to endure. Even today, there are communities of Jewish refugees, who fled from Arab countries in the late 1940s and ’50s, still living in far-flung development towns, cut off from Israel’s economic, cultural and political hub.



But how will “normal” relations be achieved? The Arabs fear total Israeli dominance over the region’s culture and trade. Moreover, the concept of Israel as the common enemy serves to maintain Arab solidarity.



Israelis see normalisation as involving mutual visiting rights, economic co-operation and the dismantling of government-imposed trade restrictions in order to boost Arab economies. Business initiatives could then be left to the private sector, engendering higher employment and, in time, an improved standard of living.



In 1989, in the former Soviet Union, in the face of a collapsing economy, openness of national institutions — Glasnost — paved the way to genuine political transparency. This is more complicated and requires more time, tolerance and forgiveness. Even China, albeit painfully, gave birth to economic openness, while still resisting the introduction of democracy.



Today, we have a global economy. America has ceded ground to emerging nations like India and Indonesia. Big corporations travel long distances in search of cheaper labour. The distance between Israel and other countries in the Middle East is minimal and Israel’s trading know-how, combined with developing Arab labour skills, can attract new, lucrative international markets.



Just like other developing nations, the Arabs stand to gain from the far-reaching changes which have swept across the world’s economies. Normalisation — allowing the Israeli man in the street to be introduced to indigenous Arabic language and culture — can only follow economic openness. It is important for the parallels to be acknowledged between Jews from Arab countries and the Palestinians. We, too, have left behind vast amounts of property, as well as frozen portable and non-portable assets. Our losses in fact — estimated at $80 billion — in monetary terms stand far higher than those suffered by the Palestinians.



We will get nowhere without both sides opening up. Political normalisation can come later — and if we start by breaking down fear and mistrust, it surely will.



Linda Menuhin is a founding member of the Israel-Syria Peace Society



Last updated: 4:23pm, December 10 2009

The bill under the drill

The bill under the drill


By LINDA MENUHIM

02/14/2010 21:56





Bringing the issue of Jewish refugees from Muslim lands to public awareness will promote mutual understanding among multicultural descendants.

Talkbacks (2)

Last month, I went to visit Umm Rachel, an old lady who was a friend of our family in Iraq before I was born. I was shocked to see how fragile she had become; she could hardly talk. Although she receives a National Insurance allowance, it barely covers the basic requirements of old age.



As we talked, she seemed to lose interest and hope of retrieving any of her frozen assets in Iraq. She was very much offended and hurt by the misfortune that followed abandonment of her Iraqi nationality, along with around 130,000 other Jews who left Iraq between 1950 and 1951. She showed little faith in the news I brought her regarding the bill of compensation for Jews from Muslim countries which will be put to a vote in the Knesset in the coming weeks and the Conference of Leaders of Jews from Arab Countries taking place on Monday.



The goal of the conference, according to the press release, “is to increase public and international awareness to the almost total obliteration of the hundreds of ancient Jewish communities throughout North Africa, the Middle East and the Persian Gulf and the transformation of close to one million Jews to refugees who have never received just compensation for their personal and community assets.” The original bill was submitted by Shas MK Nissim Ze’ev two years ago but has yet to move forward.



Due to a combination of international cynicism and domestic suppression of the subject, around 850,000 Jewish refugees were cut off from the Middle East narrative. The Jewish presence in the Middle East dates back almost 3,000 years, more than 1,000 years before Islam. As happens in bureaucracies, several government resolutions calling for the registration of all assets left behind in Arab countries were not carried out. In the best case, a small budget was allocated to a very small team in the Justice Ministry to accomplish this.



Meanwhile, people aged, their memory blurred and many lost their documentation. Now a new council has been established by the government, with two employees and a small budget to run a campaign to bring awareness of the registration of lost assets.



LOOKING BACK, it was essential for Israel to crystallize its narrative around Zionism as the main vehicle behind Jewish immigration. And indeed, Israel managed to absorb around 650,000 Jews from Arab countries, while the number of Palestinian refugees is still multiplying after more than 60 years.



In the eyes of the Jews from Arab countries and their descendants, the bill aims first at introducing justice both locally and internationally for the nakba – catastrophe – that befell them. They were dispossessed from flourishing businesses, orchards, a long heritage and their memories. They even had to discard the Arabic language. In short, they had to give up the culture they had cherished since birth.



After being reshaped in the Israeli melting pot, the Jewish refugees assumed responsibility for building their future in the new land, with the government’s assistance. They had to start from scratch, leaving behind assets worth $100 billion and property four times the size of modern Israel, according to the World Organization for Jews from Arab Countries. While it is true that many thousands have integrated in Israeli society, thousands more are still paying a high price for being in the North or South, with no access to the national pie.



Teaching this part of history in schools is another important issue that the bill needs to address. By no means is it acceptable for the new generation to know practically nothing about the history of Jews from Muslim countries, while learning about every small pogrom that hit European Jews. Bringing this issue to the awareness of the masses will promote mutual understanding among multicultural descendants.



According to the bill submitted by Ze’ev, the government should recognize the rights of Jewish refugees from Islamic countries and seek reparation and compensation for violation of their human rights and confiscation of their assets.



Mizrahi Jews have also been frustrated due to lack of recognition in the international arena. While there were 150 UN resolutions dealing with the Palestinian problem, not one deals with the Jewish refugees, or with assisting them.



MOST IMPORTANTLY, this bill does not affect or undermine the rights of Palestinian refugees. On the contrary, it provides an incredible opportunity to end the refugee problem on both sides. Previous governments ignored this issue, partly due to the absurd claim that it would encourage Palestinians to submit demands for compensation.



It is important to point out that in spite of the billions of dollars poured into refugee camps by UN agencies, the number of Palestinian refugees has grown steadily to more than four million. Not many are aware that the Palestinians are the only group of refugees, out of more than 100 million displaced in World War II, who came under a special UN umbrella.



Reaching a just and lasting peace should be based on the truth, so that each party is aware of the suffering of the other. The suffering, the oppression of the weak and displacement are the common ground that enable a dialogue between two populations of refugees: Jews and Palestinians.



On a psychological level, compensation is a symbol of ending enmity. Even in Arab perception, the family of the underdog gets compensation from the perpetrators through negotiations conducted by middle men or dignitaries respected by both sides.



The idea of symmetry between two types of refugees was first born at the Wye Plantation summit with former US president Bill Clinton, who demanded compensation for all refugees in the conflict by establishing an international fund.



During the Bush administration, Congress endorsed a resolution calling for the mention of Jewish refugees every time there is a mention of Palestinian refugees.







Umm Rachel, like many old people who were displaced or fled from Muslim lands, will have to endure more suffering before achieving at least recognition from the Israeli government. Compensation will take time because of the need to establish an international fund, but in the end, it can clear the air for reconciliation, an important pillar for rebuilding confidence among nations in the Middle East.



The writer was the spokesperson for the Union of Local Authorities vis-a-vis the Arabic and Foreign Media and the former Middle East correspondent in Arabic TV with IBA.

http://www.jpost.com/Opinion/Op-EdContributors/Article.aspx?id=168685

ותודה לחמידניג'אד

יש לפנינו מצב חדש, בו הצליח השטן מטהרן לאחד בין יריבים: מצד אחד ישראל, ומצד שני עיראק ויתר מדינות המפרץ והמדינות הערביות המתונות. סעודיה בונה גדר למנוע חדירה של אנשי אל-קאעידה לשטחה, וגם כוויית המתחמשת איננה שקטה לנוכח החתרנות האיראנית.

ישראל עדיין משמשת גורם הרתעה במפרץ, למרות שהרתעה זו נפגמה בעיני הערבים עקב מלחמת לבנון השנייה. בן שיחי, בקיא בענייני עיראק והמזרח התיכון בכלל, טוען שאיראן מכתרת את ישראל ואת עיראק בזרועותיה הארוכות. "לישראל אין ברירה אלא לתקוף את איראן ולגמד אותה", אמר, "כי ישראל חשופה עכשיו, יותר מתמיד, אל מול האיום האיראני, אם לוקחים בחשבון את הפוטנציאל ההרסני של אל-קאעידה שנמצא עכשיו בשלב ההתהוות".

ישראל חייבת לגשש בעדינות מתוחכמת, האופיינית לבזאר מזרחי, אחר נתיבים לעיראק, בניסיון לגבש ברית הגנה אל מול האיום האיראני. הדבר מחייב קודם כל הכנת קרקע מתאימה ויצירת תנאים נוחים עבור מדינות אלה לקיים מהלך כזה עם ישראל.

נוצר מפגש אינטרסים, המכתיב התנערות מהססמאות החלולות שהורגלו אליהם הערבים ואימוץ גישה אופרטיבית מונעת על ידי אינטרסים שיש בהם צורך קיומי. לטעמי יש מקום לפיתוח הבנות בשלב ראשון, בשאיפה להגיע לברית הגנה במפרץ - רעיון שכבר השמיע לפני שנה אמיר בחריין בפורום של הנסיכויות. זו אותה בחריין שמינתה יהודייה כשגרירה בוושינגטון.

מבחינת הערבים, אפילו הליברלים שביניהם, העולם מתייחס לישראל כאל חממה מוגנת כשמדובר במו"מ עם הפלסטינים: "אסור לפגוע בגבולות שלה". בעיני הערבים, הגיע הזמן שישראל תיחלץ מהעבר הטראומטי שלה ותעלה כיתה. להבנתם, ישראל היא כבר מדינה שמתקיימת בזכות עצמה, קיבצה את יהודי העולם אל חיקה והם מוגנים בתוך גבולותיה. ישראל חייבת ליטול על עצמה תפקיד חשוב כדי להחזיר את האיזון לאזור.

העוגה שמונחת עתה על שולחן השחקנים הנפגשים לשיחות שלום בוושינגטון היא גדולה יותר מכפי שהיא נראית. לא מדובר רק בעתיד ישראל והפלסטינים, אלא בעתיד ישראל וכל העולם הערבי המתון. אסור לנו להחמיץ את ההזדמנות.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3948927,00.html

מי רוצה את המסגד? מעריב 25/8/2010

מי רוצה את המסגד?

תמיכתו של הנשיא אובמה בהקמת המסגד בגראונד זירו מבוססת על תפיסות מוטעות לגבי העולם הערבי, שלרובו דווקא ממש לא אכפת

מספרים שבשנות הארבעים, אישה עיראקית שלא ידעה קרוא וכתוב קיבלה מכתב רשום. היא יצאה לרחוב לבקש עזרה, והבחינה באיש, בעל מראה מכובד, ולראשו מצנפת. ניגשה אליו האישה וביקשה ממנו שיפענח עבורה את הכתוב. דקות ארוכות עברו בלי שהאיש הוציא הגה. הוא סובב את המכתב שמאלה, ימינה, מקרב ומרחיק אותו, תוך סימני מבוכה. פקעה סבלנותה של האישה: "אתה אפנדי מכובד, יש לך מצנפת, ואינך יודע קרוא וכתוב?". נעלב האיש עד עומק נשמתו, הניח את המצנפת על ראשה של הגברת ואמר לה: "בבקשה, תקראי".

הסיפור ממחיש הנחת יסוד שגויה שמצליחה לעתים לתעתע גם בפוליטיקאים, בעיקר בכל מה שקשור לפערי תרבות. ביטוי מובהק לכך ניתן לראות בהחלטה שקיבל נשיא ארצות הברית ברק אובמה לתמוך בהקמת המסגד בקרבת מקום בו קיפחו 3,000 אמריקאים את חייהם בפיגוע התאומים. הנשיא הסביר שהוא הונע משיקולים של חופש דת ופולחן, שהם אבן היסוד בחוקה והתרבות האמריקאית. מתברר שלהחלטת אובמה מתנגדים לא רק מרבית האמריקאים, אלא גם רובו של העולם הערבי.

לאובמה, שמאוחר יותר חזר בו קצת מדבריו, כדאי לדעת שהערבים השאירו את הוויכוח על המסגד לחברה האמריקאית ולא לקחו בו צד. בעיניהם, החלטת אובמה מיותרת וחסרת ערך פוליטי. השיקולים של העמדה הערבית הזאת הם שלמעשה אין אוכלוסייה מוסלמית באזור שתפקוד את המסגד; אין מחסור במסגדים בארצות הברית; מסגד בלב לבה המסחרי של ניו יורק עלול להפוך למוזיאון שומם; הצבת מסגד במקום שהתרחשה בו טרגדיה אנושית נוראית לא רק שאינה משרתת את המוסלמים, אלא עלולה ללבות יצרים נגד האיסלאם ואף לעודד טרוריסטים למעשים דומים.

העולם הערבי לא מתעניין בפרות הקדושות של המערב

העולם הערבי והאיסלאמי מאוכזב מהנשיא אובמה, מאחר שהוא עוסק בנושא זניח מבחינתם, במקום לקדם פתרון של סכסוכים הרי גורל ובראשם הסכסוך הערבי-ישראלי. חופש הפולחן במקום הספציפי הזה זניח מבחינתם. "האמריקאים לא מבינים שהמלחמה בטרור האיסלאמי היא בעיה של המוסלמים ולא של ארצות הברית", כתב הפרשן חדיר טאהר באתר הערבי הפופולרי "אילאף". הוא רואה בשינוי מדיניות ארצות הברית כלפי אזרחיה המוסלמים הכרח למיגור הטרור בתוכה.

לדבריו, כדי שזרועות הביטחון ישיגו שיתוף פעולה של האזרחים המוסלמים, הם חייבים להשתמש באיומים כלפיהם כמו שלילת אזרחותם האמריקאית וגירושם מהמדינה. רק כך לטענתו ניתן לחנך

אותם לאזרחות טובה. הוא קורא לאמריקאים לנטוש תפיסות "רומנטיות" של שמירה על זכויות האזרח המעוגנות בעולם הערכים האמריקאי. מעצבי מדיניות במערב, ולעתים גם אצלנו, מקבלים החלטות שגויות מתוך שיקולים לא רלוונטיים לעולם המושגים של המושפעים מההחלטה בגלל פערי המנטליות בין המזרח למערב.

הפרות הקדושות של המערב, כגון דמוקרטיה וזכויות האזרח, הן לצנינים בעיני העולם הערבי, שברובו לא אימץ את הדמוקרטיה כערך עליון. אל מול שתי החזיתות, הערבית והאמריקאית, המאוחדות ביחסן השלילי לניסיון להקים מסגד בלבה של ניו יורק, עדיף שאובמה יחזור בו מתמיכתו ויתמקד בפתרון יצירתי לבעיות אקוטיות באזורנו.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/148/946.html

דין פליט יהודי כדין פליט פלסטיני? - ynet 20/8/2010

  בעוד משרד הגימלאים נערך לרישום תביעות מאות אלפי עקורים מארצות ערב לקראת מו"מ עתידי, חשוב להבהיר : הקיזוז עם הפליטים מהצד השני הוא טעות.  

במשרד הגמלאים קמה מחלקה חדשה לרישום ולקידום תשלומי פיצויים ליהודים שנמלטו או הועזבו ממדינות ערב עם קום המדינה. הקמת המחלקה היא צעד אופרטיבי בדרך ליישומו של חוק הפיצויים שהתקבל בכנסת לפני כחצי שנה, חוק שבא לתקן עוול בן עשרות שנים שנגרם לפליטים הללו, עקורים שסיפור הפליטות שלהם נפקד מן הנרטיב הישראלי.

אלא שאליה וקוץ בה. כבר בצעדיו הראשונים, החליק משרד הגמלאים וביצע טעות גסה. במסגרת מדיניות המשרד, שנחשפה בחודש האחרון, רישום תביעות היהודים נועד להציג תשובה מוחצת לתביעות מקבילות של הפליטים ההפלסטינים. כלומר, הכוונה היא לקזז בין תביעותיהן של שתי אוכלוסיות הפליטים

 מה הפלא שהתגובה הערבית לנושא הייתה שמדובר בפרובוקציה ישראלית, שמטרתה למסמס את זכויות הפלסטינים לקראת מו"מ אפשרי בעתיד. אלג'יריה, שפלטה מקרבה 140,000 יהודים, הייתה הראשונה להודיע על סירובה לפצותם. ללא קשר לתגובה הערבית, הקיזוז הוא שגיאה מכמה טעמים

- ישנה א-סימטריה בין שתי אוכלוסיות הפליטים: מספר היהודים שעזבו או הועזבו ממדינות ערב מגיע ל-850,000, לעומת 680,000 פלסטינים שברחו או שעודדו אותם לברוח מבתיהם.

- הרכוש שנאלצו היהודים לעזוב מאחוריהם מוערך בכ-100 מיליארד דולר, והוא גדול עשרות מונים משווי הרכוש הפלסטיני הנטוש.

סיבות נוספות:

 שטח האדמות שהשאירו היהודים גדול פי ארבעה משטח מדינת ישראל.

- יחסה של הקהילייה הבינלאומית כלפי הבעיה הפלסטינית משתקף ב-150 החלטות או"ם, בעוד אין ולו גם החלטה אחת שהתקבלה לטובת הפליטים היהודים.

זאת ועוד-- ארגון אונר"א, שקם אחרי מלחמת העולם השנייה במטרה לסייע לפליטים הפלסטינים, מנציח את בעיית הפליטים שנשארו במחנות, בעוד שישראל קלטה את הפליטים היהודים, אם כי תוך עשיית משגים חמורים שפגעו באוכלוסיות אלה.

- אוכלוסיית הפליטים היהודים, שהגיעו מעשר מדינות ערביות, הידלדלה במהלך 60  השנים שחלפו. חלקם כבר אינם אתנו, זיכרון חלקם התעמעם, ואחרים על צאצאיהם איבדו את התקווה שיוכלו לקבל פיצוי עבור הסבל שגרמו להם פעולות האיבה או אובדן רכושם.

תשלום פיצויים הוא חלק מתהליך כולל של סיום איבה, זהו אקט של פיוס. אקט זה מעוגן לא רק בתפיסה האזרחית, אלא גם במנהגים ערביים, כגון  עטוה עשאאיריה (טקס של תשלום כופר וסולחה שבטית). במסגרת מתווה קלינטון לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כפי שהוצג באחוזת וואי, דובר על הקמת קרן בינלאומית לפיצוי כל הפליטים במזרח התיכון. אמת, הפיצוי נועד להיות חלקי בלבד, אך הוא חשוב ביותר לצורך סגירתו של מעגל האיבה, בניית אימון הדדי וחיזוק התחושה של עשיית צדק אצל שני הצדדים.

לנוכח האתגרים הרבים העתידים ללוות את מימושו בפועל של חוק הפיצויים, חשוב ביותר להציג משוואה המתארת את נדידת שני העמים האלה כחילופי אוכלוסין שהתרחשו אחרי מלחמת העולם השנייה, חילופים שגרמו סבל רב לשתי האוכלוסיות גם יחד. עבור שתיהן, הייתה העקירה ממולדתן אירוע מכונן.

המשימה שלקח על עצמו משרד הגמלאים איננה פשוטה כלל וכלל. לצורך ביצועה יש צורך בבניית קמפיין רציני וצריך שיהיה לו מסר ברור:"לא הולכים על קיזוז!" בנוסף לכך, על המשרד לשתף פעולה עם הארגונים המייצגים את הפליטים היהודים יוצאי ערב בישראל. ארגונים אלה נהנים מרשת קשרים ענפה(networking) , הטובה ביותר שיכול משרד הגמלאים לגייס כדי לקדם את מטרותיו.

אם היעד שמציבה המדינה בהעלאת תביעותיהם של יהודי ארצות ערב במסגרת מו"מ עתידי הוא קיזוז, הסיכוי שיוצאי ארצות אלה ירוצו למלא טפסים במשרד הגמלאים הוא אפסי. במקרה כזה, עדיף שהמשרד יחסוך את תקציב הקמפיין המתוכנן, ויקצה אותו למטרות חשובות יותר עבור ציבור הגמלאים.

הכותבת ברחה מעיראק בשנת 1970. אביה, עו"ד יעקב עבדול-עזיז, מונה בידי משטר המלוכה בעיראק על פיקוח רישום הרכוש היהודי הנטוש בעיראק. האב נחטף בערב יום כיפור ב- 1972, בדרכו לבית הכנסת, ועקבותיו נעלמו.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3940445,00.html

Don't Palestinians in Lebanon deserve a flotilla too?- published in Maariv 14 July

In spite of the fact that Israel is transferring to Gaza 2200 tons of aid on a daily basis, Al'Amal, the Libyan ship carrying 2000 tons of aid designated for Gaza, settled for dismantling its content in Egyptian Alareesh port, not without attracting publicity. While all are racing towards Gaza, interestingly enough, the Palestinian refugees in Lebanon are in great dire and need badly all the assistance which is superfluous to Gaza. Monica, a European welfare worker in the UNRWA (United Nations Relief Welfare Aid) was quoted in Alhayat newspaper, published in London, saying in response to major Lebanese efforts to send out a flotilla from Lebanon to Gaza a couple of weeks ago:" Why are you so enthusiastic to send aid to Palestinians in Gaza while ignoring your Palestinians in the refugee camps in Lebanon?"

The Arab media has been launching active discussions in the last couple of weeks shedding light on the living conditions of around 400,000 Palestinians who are suffering in Lebanon's refugee camps, lacking basic civil rights. The question has risen following a bill put forward by Walid Jumblat leader of the Druze Social Progressive party in the Lebanese parliament mainly to embarrass the Christians, asking to guarantee the Palestinians equal rights. The Lebanese population is built from a very delicate ethnic tissue encompassing 11 sects of Christians and 5 of Moslems. Even if the intention of the bill emanates from a humanitarian aspect, yet it cannot be viewed without political implications. The Christians view this move as building up of Moslem power and endangering their share in the national pie. The Shiaa are not in favor because the bill enhances the Sunni bloc.

The concerns of the Lebanese stem from the fact that historically, the Palestinians meddled in local and external politics. Early on, they set up Fatah land from which they used to attack Israeli targets. They backed up the leftists against the Christians which led at the end to the explosion of the civil war in 1976 lasting 13 years of. Lebanon has paid indeed a very high price for hosting the refugees.

Yet, the Palestinian refugees are still living without any civil rights or citizenship. Building materials inside their camps are denied entrance. What is obsolete or damaged cannot be rebuilt. They are not allowed to own any property even if they inherited it. They are forbidden from practicing any of 72 professionals such as a physician, pharmacist, and chartered accountant. engineer etc.

Similar to hundreds of thousands Palestinians, Dr.Ahmad Abu Matar, well established in Norway, has managed to flee from Gaza and build up an academic career. He maintains that unlike the full fledged civil rights and citizenship granted by Western democracies to Palestinians, Arab governments are using the right of return as a fig leaf to continuous humiliation of the Palestinians and denial of their basic rights. Like many Arab liberals he endorses the idea of providing the refugees Ad hoc citizenship, until and if the right of return materializes.

After more than 60 years in exile, the right of return seems to many Arab intellectuals a farfetched goal. Even if Israel would endorse the principle of right of return, how feasible would it be for 2.5 million Palestinians in Jordan and another 1.25 million of Palestinians in foreign countries to give up the life they like and are used to, for the sake of the return cause? Abu Matar sounds very skeptical regarding those who live abroad and well established. He maintains that thousands of them, who returned to Israel after the peace accord in 1993, have not been granted yet a formal Israeli permit. He would go as far as predicting that Palestinians living currently in Gaza and suffering from the friction between Hamas and Fatah will be queuing in masses for any foreign embassy ready to bestow upon them civil rights

While many humanitarian and civil rights organizations plan to launch a flotilla directed to Gaza, among them a Jewish organization Justice for Jews for Palestinians , needless to say, that they better direct them to the Palestinian refugees in Lebanon. There, they need the aid

המופע של נסראללה פורסם במעריב 16.8.2010

המופע של נסראללה

הלבנונים רואים בחקירת רצח חרירי הזדמנות למגר את הרציחות הפוליטיות במדינה, אבל מצד שני, אף אחד לא רוצה לעצבן את נסראללה

"אפילו סרט הודי משכנע יותר מההצגה של חסן נסראללה" - כך תיאר ד"ר אחמד מטר בעיתון הערבי "אילאף" את מסיבת העיתונאים המתוקשרת של מזכ"ל חיזבאללה לפני כשבוע. נסראללה ניסה להטיל על ישראל את החשדות ברצח ראש ממשלת לבנון רפיק אל-חרירי ב-2005. הדיווחים בתקשורת העולמית כי אנשי חיזבאללה חשודים במעורבות ברצח, עלולים לסכן את יוקרתו ואת עתידו הפוליטי של הארגון ושל העומד בראשו.

רבים בתקשורת הערבית זיהו סימני עצבנות וחששות אצל נסראללה, לא רק בשפת הגוף ובטון הדיבור, אלא גם באופן הצגת הטיעונים הקושרים את ישראל, כביכול, לחיסול. נסראללה כנראה קיבל את הציון הגבוה ביותר בניסיונו לגייס את דעת הקהל הלבנונית בעד החשדות נגד ישראל. זהו תכסיס מקובל הנפוץ במדינות ערב, שהרי אם אתה לא בעדנו - אתה נגדנו, ומי שטוען שישראל לא אשמה, משמע שהוא פועל לטובת האויב.

אולם הצגת המידע והאיומים המוסווים סייעו, ככל הנראה, רק במעט במסע יחסי הציבור של נסראללה. הפרשנים הערבים תיארו את ההצגה כפוליטית ויומרנית אחרי שמזכ"ל חיזבאללה בנה ציפיות גבוהות אך נכשל בגלל היעדר הוכחות וגיבוב של כמה נושאים שאינם קשורים זה לזה.

נסראללה הרוויח בעיקר זמן. נשיא בית הדין הבינלאומי דניאל בלמר פנה לאלתר לממשלת לבנון וביקש לקבל לבדיקה את החומרים שהוצגו במסיבת העיתונאים. שר במפלגת חיזבאללה הודיע שיעביר את החומרים בלי להתחייב על מועד. ייתכן כי בשל כך יידחה פרסום המסקנות עד השלמת בדיקת החומרים החדשים.

מלחמת ההישרדות של אל-חרירי

ד"ר מטר מציג שאלות רבות סביב נסיבות חיסולן של דמויות פוליטיות בולטות בעקבות רצח חרירי, אליהן לא התייחס נסראללה: מותו של שר הפנים הסורי ראזי כנעאן שבעה חודשים אחרי חיסול חרירי, ועימאד מורניה, ראש הביטחון של חיזבאללה, שנרצח באזור שעליו חולש המודיעין הסורי. בדברים אלה רומז מטר שסוריה הצליחה לתמרן בכישרון רב שלא ידבק בה אף חשד.

הלבנונים, ואולי כל הערבים, היו שמחים מאוד לו התבררו החשדות שמעלה נסראללה נגד ישראל כמבוססות מספיק כדי להציל את לבנון. המבחן שממתין ללבנון הוא הכרעה בין עשיית צדק ובין יציבות פוליטית. אמנם לבנונים רבים רואים בכך הזדמנות למגר את הרציחות הפוליטיות, אך ברור לכל שהחברה הלבנונית על כל חלקיה תלויה במוצא פיו של נסראללה, שהפך לשריף האמיתי בלבנון. הוא כבר הוכיח את יכולתו להביא חורבן והרס על מדינתו.

בימים אלה מועלים תרחישים רבים להצלת את עורו של נסראללה - לא מתוך אהבה אליו, אלא מחשש להרגיזו. לממשלת לבנון יש עניין בשמירת היציבות הפוליטית של הקואליציה בה שותף נסראללה. סעד אל-חרירי, ראש הממשלה הנוכחי, יודע שישראל אינה מעורבת ברצח אביו, אך הוא חייב ללכת על חבל דק שבו ימשיך במתן אמון בבית הדין הבינלאומי מצד אחד, ומצד שני יעמיד פנים שיש עניין ציבורי בחומרים החדשים שהציג נסראללה בכיוון ישראל. זו מלחמת ההישרדות שלו ושל ארצו.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/145/232.html

הכנת שיעורים, בעיני אללה, חשובה יותר מרעלה -פורסם בפורום מזרח תיכון 9-8-2010

נוכח הויכוחים סביב הצעת החוק של ח"כ מרינה סולודקין מקדימה לחייב עוטי רעלות בקנס, מצאתי עניין מיוחד בדברי ההסבר: "מחבלים או גורמים עוינים אחרים עלולים להשתמש בכיסוי פנים במסווה של חופש דת לצורך ביצוע מעשי טרור או מעשי איבה אחרים כנגד מדינת ישראל ו/או נגד אזרחיה". כלומר החוק מבקש לכאורה להגן עלינו מפני מחבלים! הזוי? לא במזרח התיכון וגם לא באירופה. בשבוע שעבר, הצהיר שר החינוך הסורי כי הרעלה מהווה סיכון ביטחוני. קדם להצהרה, החלטה של אותו שר, להרחיק 1,200 מורות מאוניברסיטאות פרטיות וממלכתיות משום שהן עוטות "בורקע" (רעלה לכיסוי הפנים), ולהעביר אותן למשרות מנהליות. הייתכן? מתברר שבמהלך השנתיים האחרונות, מדינות ערב לא טמנו ידן במלאכת האיסורים על השימוש בכיסוי הפנים, אם בגלוי ואם בסתר. ברצוני להפנות את תשומת ליבו של ח"כ ברכה למצבן של עוטות הרעלות במדינות ערב. עפ"י עיתון אל קודס אל-ערבי היוצא בלונדון, גל של איסורים שוטף את מדינות ערב, ובמסגרתו מורחקות מוסלמיות דתיות במדינות המפרץ ממשרות בחינוך. בסוריה אין הדבר מפתיע, שהרי מדובר במשטר חילוני שאינו מעוניין בהתחזקות הזרם הסעודי הווהאבי במוסדות חינוך סוריים. מפתיע יותר שסעודיה, חממה דתית שהצמיחה את בן לאדן וחבר מרעיו הקיצוניים, מנהלת מזה כשנתיים מסע טיהור של המסגדים מאלמנטים קיצוניים, ומרחיקה אותם מעמדות השפעה בחינוך. בנסיכויות המפרץ, מחנכים ומורים מקומיים המזוהים עם האחים המוסלמים, הועברו למשרות ניהוליות או הוצאו לגמלאות, ואילו המרצים הסורים, המצרים והפלסטינים הורחקו אל מחוץ לגבולות המדינה.

בלגיה, צרפת וברצלונה כבר אסרו על השימוש בבורקע במוסדות ציבור, בטענה שהרעלה מנוגדת לערכי הדמוקרטיה, ומסמלת התבדלות חברתית ואף סכנה ביטחונית. הביקורת הערבית רואה סתירה בין ערכי הדמוקרטיה, המאפשרים חופש דת ופולחן בארצות אלה, לבין התערבותן בחופש הביטוי של אמונה דתית. במקום לשחרר את האישה מהכלא הנייד, כפי שכינה חבר פרלמנט צרפתי את כיסוי הראש, צעד זה, לדעת המבקרים הערבים, עלול להעניש את האישה המוסלמית עוד יותר, משום שימנע ממנה לצאת לרחוב גלוית פנים. הביקורת אף טוענת, שמהלכים מסוג זה רק יתרמו להתבדלות המוסלמית, בעיקר בקרב צעירים מוסלמים העלולים לטפח תחושת קיפוח של אזרחים מדרגה שנייה, ולמצוא תמיכה לזהותם הערבית בזרועות הטרוריסטים, המוסלמים הקיצוניים.

האיסורים על הלבוש בארצות ערב עברו כמעט בדממה, בניגוד לביקורת הקולנית שעוררו באירופה. עם זאת, בשני המקרים ניתנה פרשנות דומה לכיסוי הפנים והגוף הנשי: הוא נתפס כאחד מסממני האסלאם הקיצוני, הרואה בתרבות המערבית לא פחות מאשר איום קיומי.

הרחקת הסממנים הדתיים, טוען אלקודס אלערבי, איננה דבר רע כשלעצמו. הבעיה היא שבהיעדרם עלולה החברה הערבית להישאר ללא אלטרנטיבה. האם, שואל העיתון, עדכנו במדינות אלה את תוכניות הלימוד, שבהן ניתן מקום של כבוד לערכים כמו שוויון, צדק וחירות? לדידו של העיתון, המשך הטלת האיסורים על כיסויי הגוף עלול להטיל את החברה הערבית לתוך חלל ריק, שבו אין לא עקרונות מוסריים של דת ולא השכלה.

ידוע לכול כי הפיגור שממנו סובל העולם הערבי נובע בעיקרו ממצב החינוך הירוד בו, כאשר 50% מהאוכלוסייה, כ-150 מיליון איש, הם חסרי השכלה, והבערות בקרב נשים מגיעה ל-70%. הבעייה אם כן היא עמוקה הרבה יותר מביטולן של סממן חיצוני זה או אחר. היטיב לנסח זאת המשורר הסורי ניזאר קבאני בשירו "האם תרשו לי?": " האם תרשו לי לומר לבתי שהכנת שיעורים ודאגה ללימודים הן חשובות יותר בעיני אללה, ומועילות אף יותר משינון בעל פה של פסוקי קוראן ללא הבנת משמעותם?"

http://www.mideast.co.il/p-2_a-350/

Compensation for Jewish refugees from Arab and Islamic countries

The new council established under the umbrella of the Ministry of Pensioners, released lately a press release about the imminent campaign of awareness for the registration of lost Jewish assets in Arab and Islamic countries.


Almost six months elapsed since the Knesset endorsed the bill for reparation and compensation of Jews from Islamic countries, initiated by relentless Shas MK, Nissim Zeev, 2 years ago. Accordingly, the Israeli government should recognize the rights of Jewish refugees and seek reparation and compensation for violation of their human rights and confiscation of their assets.


Pace of a Tortoise


Due to a combination of international cynicism and domestic suppression of the subject, around 850,000 Jewish refugees were cut off from the Middle East narrative. The Jewish presence in the Middle East dates back almost 3,000 years, more than 1,000 years before Islam. A fact recognized by Arab intellectuals.


As happens in bureaucracies, several government resolutions calling for the registration of all assets left behind in Arab countries were not carried out. In the best case, a small budget was allocated to a very small team in the Justice Ministry to accomplish this mission. At least 2 big organizations made implacable efforts to bring the subject to the international public arena: WOJAC- World Organization of Jews from Arab countries and JJAC- Justice for Jews from Arab countries.


Too late and too little


This campaign is designated to collect as many testimonies and certificates as possible to establish a portfolio of the lost assets of Jews estimated at $100 billion .


Meanwhile, many people passed away, others aged, their memory blurred and many lost even their documentation, not to mention those who lost interest and hope in retrieving their assets.


These are only part of the challenges the new campaign has to address, in order to encourage registration of lost assets. Given the small budget and limited human resources allocated to the project, the council will have to leverage its work with all the organizations representing Jews from different countries in the ME. These organizations are well embedded in the Israeli society, an excellent networking, due to ongoing activities, aiming at cherishing their previous identity as part and parcel of their new Israeli identity.


LOOKING BACK, it was essential for Israel to crystallize its narrative around Zionism as the main vehicle behind Jewish immigration. And indeed, Israel managed to absorb around 650,000 Jews from Arab countries, while the number of Palestinian refugees is still skyrocketing after more than 60 years


My homeland is not a suitcase


Mahmoud Darwish, the national Palestinian poet who wrote the Declaration of Independence, expressed the feeling of a refugee in a poem: My homeland is not a suitcase and I, myself, am not a passenger. Jewish refugees can equally identify with Palestinian refugees regarding Darwish lyrics. In the eyes of the Jews from Arab countries and their descendants, it is time to acknowledge the injustice they witnessed both locally and internationally for the nakba – catastrophe – that befell them. They were dispossessed from flourishing businesses, orchards, a long heritage and their memories. They even had to discard their Arabic mother tongue. In short, they had to give up the culture they had cherished since birth.


After being reshaped in the Israeli melting pot, the Jewish refugees assumed responsibility for building their future in the new land, with the government’s assistance. They had to start from scratch, leaving behind assets worth $100 billion and property four times the size of modern Israel, according to the World Organization for Jews from Arab Countries. While it is true that many thousands have integrated in Israeli society, thousands more are still paying a high price for being in the North or South, with no access to the national pie.


Bringing this issue to the awareness of the masses locally will promote mutual understanding among multicultural descendants. Not less in the international arena where Jewish refugees have also been frustrated due to lack of recognition. While there were 150 UN resolutions dealing with the Palestinian problem, not one deal with the Jewish refugees, or with assisting them


MOST IMPORTANTLY, this process does not affect or undermine the rights of Palestinian refugees. On the contrary, it provides an incredible opportunity to end the refugee problem on both sides. Previous governments ignored this issue, partly due to the absurd claim that it would encourage Palestinians to submit demands for compensation. Meanwhile Algeria was the first Arab country to announce its refusal to compensate Jews.


It is important to point out that in spite of the billions of dollars poured into refugee camps by UN agencies, the number of Palestinian refugees has grown steadily to more than four million. Not many are aware that the Palestinians are the only group of refugees, out of more than 100 million displaced in World War II, who came under a special UN umbrella.


Reaching a just and lasting peace should be based on the truth, so that each party is aware of the suffering of the other. The suffering, the oppression of the weak and displacement are the common ground that enables a dialogue between two populations of refugees: Jews and Palestinians


On a psychological level, compensation is a symbol of ending enmity. Even in Arab perception, the family of the underdog gets compensation from the perpetrators through negotiations conducted by middle men or dignitaries respected by both sides


The idea of symmetry between two types of refugees was first born at the Wye Plantation summit with former US president Bill Clinton, who demanded compensation for all refugees in the conflict by establishing an international fund.


During the Bush administration, the US Senate endorsed a resolution calling for the mention of Jewish refugees every time there is a mention of Palestinian refugees.


While the whole world is looking forward to resolve the Arab Israeli conflict, the Arab peace initiative looks as the most comprehensive plan around, still untapped. Until then, more suffering awaits both refugee populations, Jews and Palestinians. Compensation will take time because of the need to establish an international fund, but in the end, it can clear the air for reconciliation, an important pillar for rebuilding confidence among nations in the Middle East.





Published in Mideast forum August 3rd 2010

http://www.mideast.co.il/p-2_a-347/

אין סקס בגן עדן פורסם במעריב 28-7-2010

הם רואים במחבלים מתאבדים אויבים, ולא מפחדים לעסוק במין. על פסקי ההלכה האסלאמיים שרוב הסיכויים שלא שמעתם עליהם

הקלות הבלתי נסבלת שבה מופקים פסקי הלכה בעולם המוסלמי בשנים האחרונות הביאה את הסופר המצרי, סמי אלבחירי שמרבה לעסוק בסוגיות מוסלמיות הלכתיות מנקודת מבט ביקורתית וחילונית, ליצור מטבע לשון חדשה: פסקי הלכה טו-גו ( to go) . פסקי ההלכה מידיים וזמינים בכל עניין ובכל מקום, הנפוצים לא מעט בזכות המהפכה הטכנולוגית, ריבוי העוסקים במלאכה וזילות במעמד הפוסק המסורתי.

התקשורת הערבית עסקה בשבועות האחרונים בתיקון מהימים האחרונים של פסק הלכה משנת 2007. הוא מתיר לאישה, שימו לב, להניק גבר חמש פעמים. וההסבר: באסלאם, בדומה ליהדות, אסור לגבר ואשה בוגרים להתייחד בחדר סגור אם אינם נשואים. פסק ההלכה נועד לאפשר מדי פעם לנשים ולגברים להיות ביחד במצבים כאלו. ההוראה ההזויה הזאת הציתה את דמיונם וגם את חוש ההומור של רבים במדינות ערב. בתקשורת הקשו קושיות כגון: אישה שנמצאת עם קולגה בעבודה בחדר סגור, מאיזה שד היא אמורה להתחיל ההנקה ובאיזו צורה? עוד הערה מבדחת המליצה על ההנקה, פשוט כי חלב האם הוא החלב הכי בריא!

אבל לא כל פסקי ההלכה מעלים חיוכים. יש כאלה שהובילו להרג של עשרות אלפי אנשים חפים מפשע. חמאס השתמש לצורך מלחמתו בישראל בפרשנות המחודשת של הקוראן, המתירה התאבדות במלחמת קודש (ג'האד) נגד "הכובש הציוני".

בעידן התקשורת הגלובאלית, לא ניתן לכלוא רעיונות בחדרים סגורים. ואכן היה זה רק עניין של זמן עד שתופעת המתאבדים זלגה מישראל לעולם הערבי והאסלאמי. מתאבדים צמחו בפקיסטן, אפגניסטן, עיראק, סעודיה וירדן ועוד. נוכח האיום מבית, התגייסו מיטב המוחות והשייח'ים כדי להוקיע את תופעת ההתאבדות והלגיטימציה שניתנה לה ע"י ארגונים פנאטיים.

אחד הרעיונות שזרזו את התפשטות רעיון הג'יהאד היא 72 הבתולות שהפכו ל חלומו הרטוב של כל מתאבד. פסק הלכה חשוב בעניין זה פרסם שיח' פקיסטני, ד"ר מוחמד טאהר אלקאדרי האוסר על מוסלמים להתאבד גם למטרת מלחמת קודש. באומץ לב בלתי רגיל, במסיבת עיתונאים מתוקשרת בלונדון, לפני כמה חודשים, כינה השייח' את הטרוריסטים "אויבי האסלאם" וקבע שהמתאבדים מקומם בגיהינום. פסק ההלכה שכתב השתרע על מאות עמודים.

מנהל מרכז המזה"ת ללימודים אסטרטגיים ומשפטיים בערב הסעודית פרסם לאחרונה מחקר שבו הוא מודיע, באופן חד משמעי, שאין סקס בגן עדן, כי התענוג בגן עדן איננו תענוג פיזי של חושים אלא של ערכים.

אלבחירי שנמנה עם הכותבים הקבועים של אילאף, אתר האינטרנט הערבי הפופולארי, מדבר על חשיבות המין בחיי הפרט. הוא כותב שמזון ומין הם שמניעים את החיים ולכן אין זו בושה לדון בחברה הערבית בנושאים אלה. דיון פתוח עשוי לנטרל את הפתיל של כיבוי תשוקה מינית דרך התאבדות.

אחרי צלילה בעולם של פסקי הלכה מוסלמים, נראה לי שיש כר נרחב ללמוד מתוכם על כלים חשובים להסברה הישראלית בעולם, מחד גיסא וחיזוק הגורמים החיוביים בעולם האסלאמי מאידך גיסא. לא כל המוסלמים נגדנו.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/137/948.html?hp=1&loc=30&tmp=7556

 

פורסם ב13/7/2010 במגזין למזרח התיכון -בין משט למשט - סיוע ישראלי לפליטים הפלסטינים בלבנון

רוח המשט עדיין מפעמת בלב העולם הערבי. לפני 4 ימים הודיעה עוד ספינת עם 2,000 טון של מזון ותרופות על כוונתה להפליג מיוון לחופי עזה. הפעם, היוזמה באה מבנו של שליט לוב מועמר אל-קדאפי, סיף אל-אסלאם, אך בשם אגודת-צדקה שכביכול איננה קשורה ללוב הרשמית. כדי לזכות בתשומת-לב ציבורית, הפך המשט לבמה האופנתית החדש שבאה להחליף את כיכר השוק של פעם. עם ריבוי הגורמים המתנדבים לעזור למצוקת הפלסטינים בעזה, מתברר שהפלסטינים במחנות הפליטים בלבנון הם אלה שזקוקים לסיוע. עיתון אל-חיאת היוצא לאור בלונדון מצטט את מוניקה, פעילה אירופאית בסוכנות הסעד במחנות הפליטים בלבנון, שהביעה תדהמה מריבוי הגורמים החפצים בהגשת סיוע לפליטים פלסטינים בעזה. היא שאלה את הלבנונים בתום: "למה אתם אוהבים את הפלסטינים בעזה ושונאים את הפלסטינים שלכם

לאחרונה מתנהל דיון ערני בתקשורת הערבית סביב זכויות הפליטים הפלסטינים בלבנון. הסוגיה עלתה לכותרות עקב הצעה של חבר הפרלמנט ומנהיג הדרוזים בלבנון ואליד ג'ונבלט להעניק זכויות שוות לפליטים הפלסטינים בלבנון. אומנם עפ"י פרשנים ערבים, מאחורי ההצעה יש כוונות קנטרניות, בעיקר כדי להביך את הנוצרים מחד גיסא ולשגר מסר חנפני לפטרון החדש מדמשק מאידך. במסגרת הדיונים שאמורים להתחדש ב-15 ביולי 2010 במליאה, הציע חבר פרלמנט אחר נוסחה הבאה: "זכויות, שוות חובות", שלפיה הפלסטינים ימסרו את נשקם לממשלת לבנון לפני קבלת הזכויות המבוקשות. אומנם ההצעה מדברת על מחווה אנושית, אך לא ניתן להתעלם מההיבטים הפוליטיים. בלבנון מתקיים מרקם אתני מאוד עדין בין 11 קבוצות נוצריות ו-5 פלגים מוסלמים. הענקת אזרחות לפלסטינים נתפסת בהכרח דרך הפריזמה הפוליטית הלבנונית. השיעים מתנגדים לכך משום שהפלסטינים עלולים להוסיף משקל דמוגרפי ללבנונים הסונים. הנוצרים חוששים שמשקלם של המוסלמים יועדף בחלוקת העוגה הלאומית.

כידוע, הפלסטינים לא טמנו את ידם בקלחת הפוליטיקה ושימשו זרוע ארוכה של השכנים ופלגים אחרים בלבנון. הם הקימו את "הפתח-לנד" בצפון-לבנון וכרתו בריתות - דבר שהביא למלחמת-אזרחים שהתפרצה ב-1976 ונמשכה 13 שנה. לבנון, בגלל חולשתה הפנימית, הפכה לטרף קל של התערבות חיצונית ובעל-כורחה הפכה למדינת-עימות פעילה עם ישראל. אין ספק שמצב זה מזין את חשדנותם של הלבנונים ששילמו מחיר כבד עבור נוכחות הפלסטינים.

הויכוח בעיתונות מתמקד בצידוקים להענקת אזרחות או "תושבות" מבלי שהדבר יפגע ב"זכות השיבה" של הפלסטינים. המטרה העיקרית היא להעניק לאותם פליטים תחושת כבוד שלפחות תסייע בידם להחזיק מעמד עד שיימצא פתרון כולל של "הבעיה הפלסטינית". לפי סקר של מכון "זיתונה", העמדה הרשמית של מרבית הקבוצות המרכיבות את הפליטים הפלסטינים בלבנון היא סירוב מוחלט לקבלת אזרחות.

אולם, הפלסטינים מצדם ממשיכים לשלם מחיר כבד בהיותם חסרי כל זכויות. שורה של מגבלות חלות על הפליטים. מוטל איסור על הכנסת חומרי בניין למחנות הפליטים - ומה שנחרב אסור שיבנה מחדש. פלסטינים לא יכולים לרכוש קרקע או להחזיק בבעלותם רכוש אפילו אם הוא הוענק בירושה. על הפלסטינים נאסר לעסוק ב-72 מקצועות, בהם רפואה, רוקחות, ראיית-חשבון, הנדסה ועוד. כך שיש יחס הפוך בין רמת השכלה לרמת תעסוקה. הדבר מסייע בהכרח לבריחת משכילים מתוסכלים לארצות ידידותיות יותר. המצדדים בהענקת זכויות אזרחיות לפלסטינים רואים בהן הכרח קיומי להקל על מצוקתם של הפליטים והפיכתם לאנשים חיוביים יותר מבחינת המדינה המארחת במקום ממורמרים בשוליים. לטענה זו נלווה מחיר כלכלי של כדאיות משום שהם יפסיקו להוות נטל על ממשלת לבנון. חששם של המתנגדים להענקת אזרחות מתמקד בכך שמתן זכויות שוות עלול למסמס את "זכות השיבה". פלסטינים שנקלטו בארצות סקנדינביה וארה"ב הצליחו להשתלב ולהגיע לעמדות מפתח. יחסם של מדינות אלה היה טוב יותר מיחסם של מדינות-ערב לבני עמם הפלסטינים. עפ"י החלטת כנס שרי-החוץ הערבים בקזבלנקה משנת 1965 המדינות המארחות אמורות להתייחס לפלסטינים כאל נתינים זרים ממדינות-ערב בכל הנוגע לשהותם ונסיעותיהם, וזאת על-מנת לאלצם להמשיך ולהחזיק באזרחות פלסטינית.

ד"ר אחמד אבו-מטר, פלסטיני המתגורר באוסלו שהצליח לצאת מעזה ולבנות לעצמו קריירה אקדמית, מלין על המוסר הכפול של אותם פלסטינים שקיבלו אזרחות במקומות אחרים ונהנים מזכויות מלאות בארצות המערב, אך הם מתנגדים למתן אזרחות לאחיהם במדינות-ערב, שממשיכים לסבול מתנאי מחיה קשים. הוא תומך במתן זכויות ואזרחות למי שחפץ בכך בקרב הפלסטינים, תושבי מחנות הפליטים עד להבשלת "זכות השיבה" במקרה הטוב. לדידו, אחרי יותר משישים שנות פליטות, "זכות השיבה" לא נראית באופק. גם במידה ואכן תכיר ישראל ב"זכות השיבה" לפלסטינים, הוא מטיל ספק בכך שקרוב לשני מיליון וחצי הפלסטינים שיושבים בירדן או מיליון ורבע שנושאים אזרחות מערבית ימהרו להתדפק על דלתות הגדה-המערבית ועזה. לדבריו, אלפים כאלה שבו למקומותיהם מאז 1993 והם עדיין בלי אישורי-שהייה רשמיים מישראל. יתרה מזו, הוא טוען שלו ניתנה האפשרות לפלסטינים בגדה ובעזה לצאת לארץ מערבית שמוכנה להעניק להם זכויות אזרחיות, הרי רבבות כבר היו עומדים בטור לשגרירויות גם בשל הפילוג והלוחמה בין חמאס לפתח בשלוש השנים האחרונות - שסיומו נראה רחוק אפילו מהשיבה לפלסטין. אך אם יש ויכוחים בסוגיה הזו, אזי השאלה היא "באיזו מידה האזרחות והתושבות פוגעת בזכות השיבה?". כולם מסכימים שזכות זו נראית רחוקה מאי פעם אם בכלל. המתנגדים אף חוששים מפתרון אמריקאי כפוי של בעיית הפליטים הפלסטינים על חשבון לבנון, וזאת למרות העובדה ששגרירות ארה"ב בלבנון הודיעה על מחויבות אמריקאית להתנגד לכל פתרון שיקפח את הריבונות הלבנונית.

המודל של ספינה לובית בעלת דגל מולדבי, היוצאת מיוון יכול לשמש את ישראל כמודל לחיקוי. נוכח המצוקה במחנות הפליטים בלבנון, אני מציעה שישראל תשקול משלוח ספינה עם מצרכים חיוניים לנזקקים. כפי שלוב מתנערת מאחריות על היוזמה למשלוח ספינת "אמל" בטענה שמדובר ביוזמה ציבורית של "אגודת צדקה", כך יכולים ארגוני הסיוע הישראלים לארגן ספינה בעלת זהות זרה ועל סיפונה יצורפו ח"כים ערבים ויהודים. ניתן גם להזמין טורקים פעילים בארגונים אזרחיים ונציגי אונר"א, סוכנות הסעד לפליטים פלסטינים, להצטרף ליוזמה. כך נוכל לעשות מחטף ליוזמות המתגלגלות למפתננו. זו גם מחווה לטורקים על "עוגמת הנפש" שנגרמה להם מהמשט של ה-31 במאי 2010 - אך זו תהייה בעיקר מחווה אנושית יוצאת-דופן כלפי הפלסטינים שבאמת זקוקים לסיוע.

--

http://www.mideast.co.il/p-2_a-343/

פורסם במעריב 14/7/2010 -להם לא מגיע משט

ספינה עם 2000 טון סיוע הומניטארי עושה את דרכה לחופי עזה. הפעם היוזמה באה מבנו של שליט לוב מועמר אלקדאפי, סיף אלאסלאם. אך דווקא בשבועות האחרונים ,מתברר, שהפלסטינים במחנות הפליטים בלבנון הם אלה שזקוקים לסיוע. עיתון אלחיאת היוצא לאור בלונדון מצטט פעילה אירופאית בסוכנות הסעד במחנות הפליטים בלבנון, מוניקה שהופתעה מהמאמצים הלבנונים לשגר ספינה סיוע לעזה. שאלה את הלבנונים בתום :" למה אתם אוהבים את הפלסטינים בעזה ושונאים את הפלסטינים שלכם

לאחרונה מתנהל דיון ערני בתקשורת הערבית סביב זכויות הפליטים הפלסטינים בלבנון. הסוגיה עלתה לכותרות עקב הצעה של חבר הפרלמנט הדרוזי וליד ג'ונבלט להעניק זכויות שוות לפליטים הפלסטינים בלבנון. אומנם עפ"י פרשנים ערבים, מאחורי ההצעה יש כוונות קנטרניות. בלבנון מתקיים מרקם אתני מאוד עדין בין 11 קבוצות נוצריות ו- 5-פלגים מוסלמים. הענקת אזרחות לפלסטינים נתפסת בהכרח בהקשר פוליטי במקום אנושי. השיעים מתנגדים לכך כי הפלסטינים עלולים להוסיף משקל ללבנונים הסונים. הנוצרים חוששים שמשקלם של המוסלמים יועדף בחלוקת העוגה הלאומית.

כידוע הפלסטינים לא טמנו את ידם בקלחת הפוליטיקה ושימשו זרוע ארוכה של השכנים או פלגים אחרים בלבנון. הקימו את הפתח-לנד וכרתו בריתות שהביאו למלחמת אחים שפרצה ב 1976 ונמשכה 13 שנה. אין ספק שמצב זה תרם לחשדנות בקרב הלבנונים ששילמו מחיר כבד עבור נוכחות הפלסטינים

אך הפלסטינים מצדם ממשיכים לשלם מחיר כבד בהיותם חסרי כל זכויות. שורה של מגבלות חלות על הפליטים. הכנסת חומרי בניין אסורה כניסתם למחנות הפליטים ומה שנחרב אסור שיבנה. פלסטינים לא יכולים לרכוש קרקע או להחזיק בבעלותם רכוש אפילו אם הוא ירושה . 72 מקצועות אסור לפלסטינים לעסוק בהם, מתוכם רפואה, רוקחות ראיית חשבון, הנדסה וכו".

ד"ר אחמד אבו מטר, פלסטיני המתגורר באוסלו, שנמנה עם אלה שהצליחו לצאת מעזה ולבנות לעצמו קריירה אקדמית, מלין על כך שמדינות ערב ממשיכות להשתמש בזכות השיבה כעלה תאנה להמשך הקיפוח של הפליטים הפלסטינים מזכויות אנושיות בסיסיות. אבו מטר תומך במתן אזרחות אד - הוק, עד להבשלת זכות השיבה, אם בכלל. לדידו, אחרי יותר משישים שנות פליטות, זכות השיבה לא נראית באופק. גם במידה וישראל תכיר בזכות השיבה לפלסטינים, הוא מטיל ספק בכך שקרוב לשני מליון וחצי הפלסטינים שיושבים בירדן או מיליון ורבע שנושאים אזרחות זרה ימהרו להתדפק על דלתות הגדה המערבית ועזה. לדבריו, אלפים כאלה שבו למקומותיהם מאז 1993 והם עדיין בלי אישורי שהיה רשמיים מישראל. יתרה מזו, הוא טוען שלו ניתנה אפשרות לפלסטינים בגדה ובעזה לצאת לארץ מערבית שמוכנה להעניק להם זכויות אזרחיות, הרי רבבות כבר היו בטור לשגרירויות זרות!

לאור מצבם הקשה של הפליטים בלבנון אני מציעה לשקול שיגור ספינת סיוע הומניטארי. על הסיפון יצורפו ח"כים ערבים ויהודים במחווה אנושית יוצאת דופן כלפי הפלסטינים שבאמת זקוקים לסיוע

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/132/433.html?hp=1&loc=33&tmp=8475

הלן תומס לא לבד מעריב 6/7/2010

הלן תומס לא לבד

 מולדתי איננה מזוודה ואני אינני נוסע

אומר מחמוד דרוויש, המשורר הלאומי הפלסטיני שניסח את הצהרת העצמאות הפלסטינית. גם ישראלים יהודים שנפלטו ממדינות ערב יכולים להזדהות עם האמירה הזאת. פליטות היא עקירה. קרוב למיליון יהודים נעקרו מארצות בהן הכו שורשים עמוקים, עוד לפני הופעת האסלאם בחצי האי ערב. בעקבות מלחמת העצמאות התקיימו חילופי אוכלוסין במהלכם נמלטו מעל 650 אלף פלסטינים לארצות השכנות. אך בעוד שהפליטים היהודים הצליחו להיקלט במדינה, הפליטים הפלסטינים המשיכו להתרבות והיום מספרם מוערך בכ 4.5 מליון

לפני שבועיים חל יום הפליט הבינ"ל,הזדמנות טובה לבחון כמה היבטים של נושא הפליטים היהודים. בחיפוש בגוגל של צמד המילים " פליטים פלסטינים " מתקבלות 3,3 מליון תוצאות. עבור צמד המילים " פליטים יהודים " מתקבלות 1,2 מליון תוצאות. הנתון השני בהחלט מפתיע היות ובנרטיב הישראלי נפקד מקומם של הפליטים היהודים. הם לא זכו לציון באף לא אחת מהחלטות האו"ם. לעומת זאת , הפליטים הפלסטינים זכו להתייחסות ביותר מ 150 החלטות של האו"ם וזכו לתמיכה כספית במיליארדים

רק לאחרונה, עקב פעילות רבת שנים של ארגון אמריקאי יהודי " צדק ליהודים מארצות ערב ", ישראל הצטרפה למאמץ הבינ"ל להכיר בזכותם של קרוב ל-850,000 פליטים יהודים מארצות ערב לפיצויים, בכל הסדר עתידי באזור. הפרשנות בעולם הערבי לחקיקה של חוק הפיצויים בכנסת מתפרשת כניסיון ישראלי נוסף לכרסם בזכויותיהם של הפליטים הפלסטינים ולנשל אותם מהפיצויים המגיעים להם על הרכוש שהשאירו מאחור. עד כאן הנרטיב הערבי הידוע והמוכר

קמפיין מפתיע במיוחד השיק איש עסקים פלסטיני, טלאל אבו ע'זאלה , בו קריאה לפעול להחזרת תושבי ישראל שהגיעו כפליטים יהודים, בעידוד התנועה הציונית ,על רקע גורלם המר באירופה. לתפיסתו של אבו ע'זאלה, שנהנה ממעמד יוקרתי בקרב קהילת העסקים בעולם: "על הערבים והפלסטינים לתמוך בזכות הפליטים היהודים לחזור לארצותיהם כפי שהפלסטינים זכאים לזכות השיבה לפלסטין ". זו הדרך המקורית לנצח את ישראל אחרי שנכשל סיום הכיבוש בדרכים אחרות

דבריו של המולטי מיליונר הפלסטיני פורסמו 10 ימים לפני פליטת הפה של הלן תומס העיתונאית האמריקאית הבכירה, ממוצא לבנוני, שקראה בגסות רוח ליהודים בישראל לחזור לארצות מהן באו כמו פולין וגרמניה. אין תוכניות בדבר עתיד היהודים מארצות ערב . מדובר באותו הרעיון שזכה לתפוצה גדולה בתקשורת הערבית מלבד השוני בסגנון

הפעילות של אבו ע'זאלה נראית כמקבילה לפעילות ארגון צדק ליהודים יוצאי ארצות ערב שממומן ע"י בעל הון יהודי אמריקאי. אבו ע'זאלה רואה בהצעתו ערך הסברתי פלסטיני שמציג את ישראל כמקלט ליהודים הפליטים . חזרתם לארצותיהם לא רק תרוקן את המדינה מתושביה אלא גם מהרציו לקיומה. לפנינו עוד ניסיון מקורי לשנות את כללי המשחק באמצעים לא כוחניים .הדבר דורש מישראל חשיבה מחוץ לקופסא

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/128/974.html

אין אופציה ירדנית - מעריב 22/6/2010

פתגם עראקי אומר :" אני מדבר אליך ביתי, אך את דברי מכוון לכלתי''. המחשה לביטוי ניתן למצוא בנאום לאומה שנשא המלך עבדאללה, מלך ירדן, לפני כעשרה ימים, לרגל יום הצבא הירדני. במהלך הנאום שהוקדש בעיקרו לנושאי פנים, חזר המלך שמונה פעמים על המילה "אחדות". המקבילה הישראלית למילה ביטחון בנאום של מנהיג ישראלי! על פניו, הנאום נועד לתושבי ירדן שחלקם הגדול ממוצא פלסטיני. אך,לאמיתו של דבר, נושא "האחדות" היה מכוון לא פחות לפלסטינים בגדה המערבית ולישראלים.

המלך שלל מכל וכל את האופציה הירדנית, אותה אופציה שקיווה לטפח אריאל שרון כפתרון לבעיה הפלסטינית, באומרו:" לא משנה באילו נסיבות, לא נסכים לאף פתרון של הבעיה הפלסטינית על חשבון ירדן. לירדן לא יהיה כל תפקיד בגדה המערבית ". יחד עם זאת הבטיח המלך לא לנטוש את החובה ההיסטורית של ירדן לתמיכה בפלסטינים עד שיקימו את מדינתם על אדמתם,כדבריו. פתרון שתי המדינות הוא הפתרון היחידי המקובל על ירדן.

המלך עבדאללה אף נזקק להביא לנו תזכורת ממשנת אביו, המלך חוסיין, שנטל על עצמו לפרק את הקשר האדמיניסטרטיבי והחוקי עם ההגדה המערבית ב- 1988. להל"ן התזכורת: " כל מי שמנסה לשחק באחדות הלאומית או להזיק לה , הוא אויבי עד יום הדין, והוא גם אויב של עבדאללה (הבן של חוסיין) ואויב של כל ירדנים" . האופציה הירדנית צפה ועולה כשהשיחות עם הפלסטינים נקלעות למבוי סתום.

ולמה אני בעצם מביאה את דבריו של המלך? מפני שהתקשורת הישראלית נשאבה לסערת המשט והשלכותיו, מבלי להעניק תשומת לב לדברים החשובים שלפנינו. צמרת המדינה כנראה אף היא שקועה, והחמיצה הזדמנות להפיג חששותיו של המלך בהכרזה ברורה שהאופציה הירדנית מתה מזמן. פתרון שתי המדינות כבר זכה לגושפנקה בינ"ל ולא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור גם בנושא עזה. ניסיון אומלל בכיוון הזה נעשה ע"י שר התחבורה, ישראל כץ. השר קרא למצרים לאחרונה, להסדיר את העברת הסחורה הימית לרצועת עזה מנמל פורט סעיד שבמצרים, ואת האווירית - דרך נמל התעופה של קהיר. למה? כדי להימנע מהתרת הסגר על עזה. אומנם עזה הייתה באחריותה של מצרים עד 1967 ,אך תוצאות מלחמת ששת הימים הביאו לכך שהנדוניה של מצרים תעבור לישראל!! הדבר האחרון שמצרים רוצה לשמוע עליו בעיתוי הנוכחי הוא שוב קבלת אחריות על עזה. הדבר עלול לחבל במאמציו של מובארכ להעברה חלקה של השלטון לבנו ג'מאל. מצרים רואה בישראל אחראית על עזה.

חובה עלינו לגלות רגישות כלפי הצרכים של שתי השכנות בכל פתרון עתידי לבעיה הפלסטינית. קונפדרציה עם ירדן ואופציה ירדנית מקומן בספרי ההיסטוריה.כמו שאומרים בערבית אללי פאת מאת, כלומר מה שהיה היה.

מפריחי היונים ומפריחי הסיסמאות- פורסם במעריב 15/6/2010

כשגרנו בשכונת בתאוין בלב בגדד, שימש אותנו בית דו קומתי עם 2 גגות, עליון ותחתון. העליון שימש להורים לשינה בלילות הקיץ החמים והתחתון שימש אותנו, הילדים. הגג העליון שימש נקודת תצפית על מפריח היונים שמראהו חקוק בזיכרוני בטרם התוודעתי לספרו הנפלא של אלי עמיר. מפריח היונים נהנה מכושר תמרון מעולה, מעשה לוליינות במהלכו יירט לחיקו יונים לא לו. לא ייפלא איפה שמפריח היונים היה משולל כל אמינות ,עד כדי כך שעדותו בבית משפט הייתה פסולה עוד בימי המישנה.

השבוע, תמונה זו עלתה בזיכרוני שוב ושוב עקב הפרחת ההצהרות שיצאו מאזורנו, לשגר ספינות לעזה לשבור את המצור. וזאת לאחר שהתברר, שהירתמותה של תורכיה למשט, הפכה למודל מוצלח לקצור תהילה ולזכות בנקודות זכות תוך פרק זמן קצר. נסר אללה ובעקבותיו איראן מיהרו לנדב ספינות למסלול עזה, אך הדבר נדחה באלגנטיות ע"י החמאס. החמאס יודע ששניהם בסה"כ נהנים מאמינות דומה למפריחי היונים בבגדד. הסנקציות שהטילה מועצת הביטחון על איראן מקשות אף יותר על ביצוע משט ראוותני. בדיקת תכולת הספינה הפכה לתנאי בל יעבור. לא נשכח הבידוד ממנו סובלת איראן בעולם, כך שחסימת דרכה של ספינה איראנית ע"י ישראל לא תגרום לאף מדינה מערבית להזיל דמעה.

לצד הנזק התדמיתי שהמשט הסב לישראל, מסתמנת תובנה חדשה בקרב העולם הערבי. בניגוד לתיאוריה הגורסת רק כוח יביס את ישראל, לפנינו חוויה חדשה. להבנת הערבים פסיפס של פעילי שלום מכל העולם הצליח להבקיע מה שלא עשו כל הסיסמאות, טילי הסקאד ,שפת האלימות והאיומים של נסראללה ואחמדי נג'אד ומדיניות ההימנעות של סוריה. בשאר אסד הפריח תמיכה בלתי מסויגת במאמציה של אנקרה לחולל צדק ולגרום לכך שישראל תבוא על עונשה לדבריו.

עם שוך הרטוריקה סביב האירוע המתגלגל של המשט, עולה מחדש וביתר שאת עניין איחוד השורות בין פתח לחמאס. בעיני הפתח הוא אף חשוב בכמה מונים משבירת המצור על עזה. בינתיים הודיע מזכיר הליגה הערבית, עמר מוסא, על כוונתו להגיע לעזה אחרי ביקורו באנקרה. הוא מזהה הזדמנות פז להוביל סולחה ולרשום הישגים במגרש שמצרים לא יכלה לו עד כה. זו העונה בה מתייצבים מפריחי ההצהרות בתקווה לרשום נקודות זכות בשטח ההפקר.

פרשנים ערבים לא החמיצו את ההזדמנות לנגח את הרדיקלים המוסלמים ומפריחי הסיסמאות, שמדברים דיבורי סרק, והוליכו את עמי האזור אל אשליות במקום ניצחונות. מקומם של החמאס ונסראללה לודאי לא נפקד. לפנינו אירוע מכונן שעוד יחלחל לתודעה הערבית. ישראל תמצא עצמה אל מול סוג חדש של התמודדות המצריך דפוס חשיבה שונה מהדפוס הצבאי שהורגלנו אליו ב 60 שנים האחרונות. אז אולי מהעז עוד יצא מתוק.