רוח המשט עדיין מפעמת בלב העולם הערבי. לפני 4 ימים הודיעה עוד ספינת עם 2,000 טון של מזון ותרופות על כוונתה להפליג מיוון לחופי עזה. הפעם, היוזמה באה מבנו של שליט לוב מועמר אל-קדאפי, סיף אל-אסלאם, אך בשם אגודת-צדקה שכביכול איננה קשורה ללוב הרשמית. כדי לזכות בתשומת-לב ציבורית, הפך המשט לבמה האופנתית החדש שבאה להחליף את כיכר השוק של פעם. עם ריבוי הגורמים המתנדבים לעזור למצוקת הפלסטינים בעזה, מתברר שהפלסטינים במחנות הפליטים בלבנון הם אלה שזקוקים לסיוע. עיתון אל-חיאת היוצא לאור בלונדון מצטט את מוניקה, פעילה אירופאית בסוכנות הסעד במחנות הפליטים בלבנון, שהביעה תדהמה מריבוי הגורמים החפצים בהגשת סיוע לפליטים פלסטינים בעזה. היא שאלה את הלבנונים בתום: "למה אתם אוהבים את הפלסטינים בעזה ושונאים את הפלסטינים שלכם
לאחרונה מתנהל דיון ערני בתקשורת הערבית סביב זכויות הפליטים הפלסטינים בלבנון. הסוגיה עלתה לכותרות עקב הצעה של חבר הפרלמנט ומנהיג הדרוזים בלבנון ואליד ג'ונבלט להעניק זכויות שוות לפליטים הפלסטינים בלבנון. אומנם עפ"י פרשנים ערבים, מאחורי ההצעה יש כוונות קנטרניות, בעיקר כדי להביך את הנוצרים מחד גיסא ולשגר מסר חנפני לפטרון החדש מדמשק מאידך. במסגרת הדיונים שאמורים להתחדש ב-15 ביולי 2010 במליאה, הציע חבר פרלמנט אחר נוסחה הבאה: "זכויות, שוות חובות", שלפיה הפלסטינים ימסרו את נשקם לממשלת לבנון לפני קבלת הזכויות המבוקשות. אומנם ההצעה מדברת על מחווה אנושית, אך לא ניתן להתעלם מההיבטים הפוליטיים. בלבנון מתקיים מרקם אתני מאוד עדין בין 11 קבוצות נוצריות ו-5 פלגים מוסלמים. הענקת אזרחות לפלסטינים נתפסת בהכרח דרך הפריזמה הפוליטית הלבנונית. השיעים מתנגדים לכך משום שהפלסטינים עלולים להוסיף משקל דמוגרפי ללבנונים הסונים. הנוצרים חוששים שמשקלם של המוסלמים יועדף בחלוקת העוגה הלאומית.
כידוע, הפלסטינים לא טמנו את ידם בקלחת הפוליטיקה ושימשו זרוע ארוכה של השכנים ופלגים אחרים בלבנון. הם הקימו את "הפתח-לנד" בצפון-לבנון וכרתו בריתות - דבר שהביא למלחמת-אזרחים שהתפרצה ב-1976 ונמשכה 13 שנה. לבנון, בגלל חולשתה הפנימית, הפכה לטרף קל של התערבות חיצונית ובעל-כורחה הפכה למדינת-עימות פעילה עם ישראל. אין ספק שמצב זה מזין את חשדנותם של הלבנונים ששילמו מחיר כבד עבור נוכחות הפלסטינים.
הויכוח בעיתונות מתמקד בצידוקים להענקת אזרחות או "תושבות" מבלי שהדבר יפגע ב"זכות השיבה" של הפלסטינים. המטרה העיקרית היא להעניק לאותם פליטים תחושת כבוד שלפחות תסייע בידם להחזיק מעמד עד שיימצא פתרון כולל של "הבעיה הפלסטינית". לפי סקר של מכון "זיתונה", העמדה הרשמית של מרבית הקבוצות המרכיבות את הפליטים הפלסטינים בלבנון היא סירוב מוחלט לקבלת אזרחות.
אולם, הפלסטינים מצדם ממשיכים לשלם מחיר כבד בהיותם חסרי כל זכויות. שורה של מגבלות חלות על הפליטים. מוטל איסור על הכנסת חומרי בניין למחנות הפליטים - ומה שנחרב אסור שיבנה מחדש. פלסטינים לא יכולים לרכוש קרקע או להחזיק בבעלותם רכוש אפילו אם הוא הוענק בירושה. על הפלסטינים נאסר לעסוק ב-72 מקצועות, בהם רפואה, רוקחות, ראיית-חשבון, הנדסה ועוד. כך שיש יחס הפוך בין רמת השכלה לרמת תעסוקה. הדבר מסייע בהכרח לבריחת משכילים מתוסכלים לארצות ידידותיות יותר. המצדדים בהענקת זכויות אזרחיות לפלסטינים רואים בהן הכרח קיומי להקל על מצוקתם של הפליטים והפיכתם לאנשים חיוביים יותר מבחינת המדינה המארחת במקום ממורמרים בשוליים. לטענה זו נלווה מחיר כלכלי של כדאיות משום שהם יפסיקו להוות נטל על ממשלת לבנון. חששם של המתנגדים להענקת אזרחות מתמקד בכך שמתן זכויות שוות עלול למסמס את "זכות השיבה". פלסטינים שנקלטו בארצות סקנדינביה וארה"ב הצליחו להשתלב ולהגיע לעמדות מפתח. יחסם של מדינות אלה היה טוב יותר מיחסם של מדינות-ערב לבני עמם הפלסטינים. עפ"י החלטת כנס שרי-החוץ הערבים בקזבלנקה משנת 1965 המדינות המארחות אמורות להתייחס לפלסטינים כאל נתינים זרים ממדינות-ערב בכל הנוגע לשהותם ונסיעותיהם, וזאת על-מנת לאלצם להמשיך ולהחזיק באזרחות פלסטינית.
ד"ר אחמד אבו-מטר, פלסטיני המתגורר באוסלו שהצליח לצאת מעזה ולבנות לעצמו קריירה אקדמית, מלין על המוסר הכפול של אותם פלסטינים שקיבלו אזרחות במקומות אחרים ונהנים מזכויות מלאות בארצות המערב, אך הם מתנגדים למתן אזרחות לאחיהם במדינות-ערב, שממשיכים לסבול מתנאי מחיה קשים. הוא תומך במתן זכויות ואזרחות למי שחפץ בכך בקרב הפלסטינים, תושבי מחנות הפליטים עד להבשלת "זכות השיבה" במקרה הטוב. לדידו, אחרי יותר משישים שנות פליטות, "זכות השיבה" לא נראית באופק. גם במידה ואכן תכיר ישראל ב"זכות השיבה" לפלסטינים, הוא מטיל ספק בכך שקרוב לשני מיליון וחצי הפלסטינים שיושבים בירדן או מיליון ורבע שנושאים אזרחות מערבית ימהרו להתדפק על דלתות הגדה-המערבית ועזה. לדבריו, אלפים כאלה שבו למקומותיהם מאז 1993 והם עדיין בלי אישורי-שהייה רשמיים מישראל. יתרה מזו, הוא טוען שלו ניתנה האפשרות לפלסטינים בגדה ובעזה לצאת לארץ מערבית שמוכנה להעניק להם זכויות אזרחיות, הרי רבבות כבר היו עומדים בטור לשגרירויות גם בשל הפילוג והלוחמה בין חמאס לפתח בשלוש השנים האחרונות - שסיומו נראה רחוק אפילו מהשיבה לפלסטין. אך אם יש ויכוחים בסוגיה הזו, אזי השאלה היא "באיזו מידה האזרחות והתושבות פוגעת בזכות השיבה?". כולם מסכימים שזכות זו נראית רחוקה מאי פעם אם בכלל. המתנגדים אף חוששים מפתרון אמריקאי כפוי של בעיית הפליטים הפלסטינים על חשבון לבנון, וזאת למרות העובדה ששגרירות ארה"ב בלבנון הודיעה על מחויבות אמריקאית להתנגד לכל פתרון שיקפח את הריבונות הלבנונית.
המודל של ספינה לובית בעלת דגל מולדבי, היוצאת מיוון יכול לשמש את ישראל כמודל לחיקוי. נוכח המצוקה במחנות הפליטים בלבנון, אני מציעה שישראל תשקול משלוח ספינה עם מצרכים חיוניים לנזקקים. כפי שלוב מתנערת מאחריות על היוזמה למשלוח ספינת "אמל" בטענה שמדובר ביוזמה ציבורית של "אגודת צדקה", כך יכולים ארגוני הסיוע הישראלים לארגן ספינה בעלת זהות זרה ועל סיפונה יצורפו ח"כים ערבים ויהודים. ניתן גם להזמין טורקים פעילים בארגונים אזרחיים ונציגי אונר"א, סוכנות הסעד לפליטים פלסטינים, להצטרף ליוזמה. כך נוכל לעשות מחטף ליוזמות המתגלגלות למפתננו. זו גם מחווה לטורקים על "עוגמת הנפש" שנגרמה להם מהמשט של ה-31 במאי 2010 - אך זו תהייה בעיקר מחווה אנושית יוצאת-דופן כלפי הפלסטינים שבאמת זקוקים לסיוע.
--
http://www.mideast.co.il/p-2_a-343/
