מי רוצה את המסגד? מעריב 25/8/2010

מי רוצה את המסגד?

תמיכתו של הנשיא אובמה בהקמת המסגד בגראונד זירו מבוססת על תפיסות מוטעות לגבי העולם הערבי, שלרובו דווקא ממש לא אכפת

מספרים שבשנות הארבעים, אישה עיראקית שלא ידעה קרוא וכתוב קיבלה מכתב רשום. היא יצאה לרחוב לבקש עזרה, והבחינה באיש, בעל מראה מכובד, ולראשו מצנפת. ניגשה אליו האישה וביקשה ממנו שיפענח עבורה את הכתוב. דקות ארוכות עברו בלי שהאיש הוציא הגה. הוא סובב את המכתב שמאלה, ימינה, מקרב ומרחיק אותו, תוך סימני מבוכה. פקעה סבלנותה של האישה: "אתה אפנדי מכובד, יש לך מצנפת, ואינך יודע קרוא וכתוב?". נעלב האיש עד עומק נשמתו, הניח את המצנפת על ראשה של הגברת ואמר לה: "בבקשה, תקראי".

הסיפור ממחיש הנחת יסוד שגויה שמצליחה לעתים לתעתע גם בפוליטיקאים, בעיקר בכל מה שקשור לפערי תרבות. ביטוי מובהק לכך ניתן לראות בהחלטה שקיבל נשיא ארצות הברית ברק אובמה לתמוך בהקמת המסגד בקרבת מקום בו קיפחו 3,000 אמריקאים את חייהם בפיגוע התאומים. הנשיא הסביר שהוא הונע משיקולים של חופש דת ופולחן, שהם אבן היסוד בחוקה והתרבות האמריקאית. מתברר שלהחלטת אובמה מתנגדים לא רק מרבית האמריקאים, אלא גם רובו של העולם הערבי.

לאובמה, שמאוחר יותר חזר בו קצת מדבריו, כדאי לדעת שהערבים השאירו את הוויכוח על המסגד לחברה האמריקאית ולא לקחו בו צד. בעיניהם, החלטת אובמה מיותרת וחסרת ערך פוליטי. השיקולים של העמדה הערבית הזאת הם שלמעשה אין אוכלוסייה מוסלמית באזור שתפקוד את המסגד; אין מחסור במסגדים בארצות הברית; מסגד בלב לבה המסחרי של ניו יורק עלול להפוך למוזיאון שומם; הצבת מסגד במקום שהתרחשה בו טרגדיה אנושית נוראית לא רק שאינה משרתת את המוסלמים, אלא עלולה ללבות יצרים נגד האיסלאם ואף לעודד טרוריסטים למעשים דומים.

העולם הערבי לא מתעניין בפרות הקדושות של המערב

העולם הערבי והאיסלאמי מאוכזב מהנשיא אובמה, מאחר שהוא עוסק בנושא זניח מבחינתם, במקום לקדם פתרון של סכסוכים הרי גורל ובראשם הסכסוך הערבי-ישראלי. חופש הפולחן במקום הספציפי הזה זניח מבחינתם. "האמריקאים לא מבינים שהמלחמה בטרור האיסלאמי היא בעיה של המוסלמים ולא של ארצות הברית", כתב הפרשן חדיר טאהר באתר הערבי הפופולרי "אילאף". הוא רואה בשינוי מדיניות ארצות הברית כלפי אזרחיה המוסלמים הכרח למיגור הטרור בתוכה.

לדבריו, כדי שזרועות הביטחון ישיגו שיתוף פעולה של האזרחים המוסלמים, הם חייבים להשתמש באיומים כלפיהם כמו שלילת אזרחותם האמריקאית וגירושם מהמדינה. רק כך לטענתו ניתן לחנך

אותם לאזרחות טובה. הוא קורא לאמריקאים לנטוש תפיסות "רומנטיות" של שמירה על זכויות האזרח המעוגנות בעולם הערכים האמריקאי. מעצבי מדיניות במערב, ולעתים גם אצלנו, מקבלים החלטות שגויות מתוך שיקולים לא רלוונטיים לעולם המושגים של המושפעים מההחלטה בגלל פערי המנטליות בין המזרח למערב.

הפרות הקדושות של המערב, כגון דמוקרטיה וזכויות האזרח, הן לצנינים בעיני העולם הערבי, שברובו לא אימץ את הדמוקרטיה כערך עליון. אל מול שתי החזיתות, הערבית והאמריקאית, המאוחדות ביחסן השלילי לניסיון להקים מסגד בלבה של ניו יורק, עדיף שאובמה יחזור בו מתמיכתו ויתמקד בפתרון יצירתי לבעיות אקוטיות באזורנו.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/148/946.html

דין פליט יהודי כדין פליט פלסטיני? - ynet 20/8/2010

  בעוד משרד הגימלאים נערך לרישום תביעות מאות אלפי עקורים מארצות ערב לקראת מו"מ עתידי, חשוב להבהיר : הקיזוז עם הפליטים מהצד השני הוא טעות.  

במשרד הגמלאים קמה מחלקה חדשה לרישום ולקידום תשלומי פיצויים ליהודים שנמלטו או הועזבו ממדינות ערב עם קום המדינה. הקמת המחלקה היא צעד אופרטיבי בדרך ליישומו של חוק הפיצויים שהתקבל בכנסת לפני כחצי שנה, חוק שבא לתקן עוול בן עשרות שנים שנגרם לפליטים הללו, עקורים שסיפור הפליטות שלהם נפקד מן הנרטיב הישראלי.

אלא שאליה וקוץ בה. כבר בצעדיו הראשונים, החליק משרד הגמלאים וביצע טעות גסה. במסגרת מדיניות המשרד, שנחשפה בחודש האחרון, רישום תביעות היהודים נועד להציג תשובה מוחצת לתביעות מקבילות של הפליטים ההפלסטינים. כלומר, הכוונה היא לקזז בין תביעותיהן של שתי אוכלוסיות הפליטים

 מה הפלא שהתגובה הערבית לנושא הייתה שמדובר בפרובוקציה ישראלית, שמטרתה למסמס את זכויות הפלסטינים לקראת מו"מ אפשרי בעתיד. אלג'יריה, שפלטה מקרבה 140,000 יהודים, הייתה הראשונה להודיע על סירובה לפצותם. ללא קשר לתגובה הערבית, הקיזוז הוא שגיאה מכמה טעמים

- ישנה א-סימטריה בין שתי אוכלוסיות הפליטים: מספר היהודים שעזבו או הועזבו ממדינות ערב מגיע ל-850,000, לעומת 680,000 פלסטינים שברחו או שעודדו אותם לברוח מבתיהם.

- הרכוש שנאלצו היהודים לעזוב מאחוריהם מוערך בכ-100 מיליארד דולר, והוא גדול עשרות מונים משווי הרכוש הפלסטיני הנטוש.

סיבות נוספות:

 שטח האדמות שהשאירו היהודים גדול פי ארבעה משטח מדינת ישראל.

- יחסה של הקהילייה הבינלאומית כלפי הבעיה הפלסטינית משתקף ב-150 החלטות או"ם, בעוד אין ולו גם החלטה אחת שהתקבלה לטובת הפליטים היהודים.

זאת ועוד-- ארגון אונר"א, שקם אחרי מלחמת העולם השנייה במטרה לסייע לפליטים הפלסטינים, מנציח את בעיית הפליטים שנשארו במחנות, בעוד שישראל קלטה את הפליטים היהודים, אם כי תוך עשיית משגים חמורים שפגעו באוכלוסיות אלה.

- אוכלוסיית הפליטים היהודים, שהגיעו מעשר מדינות ערביות, הידלדלה במהלך 60  השנים שחלפו. חלקם כבר אינם אתנו, זיכרון חלקם התעמעם, ואחרים על צאצאיהם איבדו את התקווה שיוכלו לקבל פיצוי עבור הסבל שגרמו להם פעולות האיבה או אובדן רכושם.

תשלום פיצויים הוא חלק מתהליך כולל של סיום איבה, זהו אקט של פיוס. אקט זה מעוגן לא רק בתפיסה האזרחית, אלא גם במנהגים ערביים, כגון  עטוה עשאאיריה (טקס של תשלום כופר וסולחה שבטית). במסגרת מתווה קלינטון לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כפי שהוצג באחוזת וואי, דובר על הקמת קרן בינלאומית לפיצוי כל הפליטים במזרח התיכון. אמת, הפיצוי נועד להיות חלקי בלבד, אך הוא חשוב ביותר לצורך סגירתו של מעגל האיבה, בניית אימון הדדי וחיזוק התחושה של עשיית צדק אצל שני הצדדים.

לנוכח האתגרים הרבים העתידים ללוות את מימושו בפועל של חוק הפיצויים, חשוב ביותר להציג משוואה המתארת את נדידת שני העמים האלה כחילופי אוכלוסין שהתרחשו אחרי מלחמת העולם השנייה, חילופים שגרמו סבל רב לשתי האוכלוסיות גם יחד. עבור שתיהן, הייתה העקירה ממולדתן אירוע מכונן.

המשימה שלקח על עצמו משרד הגמלאים איננה פשוטה כלל וכלל. לצורך ביצועה יש צורך בבניית קמפיין רציני וצריך שיהיה לו מסר ברור:"לא הולכים על קיזוז!" בנוסף לכך, על המשרד לשתף פעולה עם הארגונים המייצגים את הפליטים היהודים יוצאי ערב בישראל. ארגונים אלה נהנים מרשת קשרים ענפה(networking) , הטובה ביותר שיכול משרד הגמלאים לגייס כדי לקדם את מטרותיו.

אם היעד שמציבה המדינה בהעלאת תביעותיהם של יהודי ארצות ערב במסגרת מו"מ עתידי הוא קיזוז, הסיכוי שיוצאי ארצות אלה ירוצו למלא טפסים במשרד הגמלאים הוא אפסי. במקרה כזה, עדיף שהמשרד יחסוך את תקציב הקמפיין המתוכנן, ויקצה אותו למטרות חשובות יותר עבור ציבור הגמלאים.

הכותבת ברחה מעיראק בשנת 1970. אביה, עו"ד יעקב עבדול-עזיז, מונה בידי משטר המלוכה בעיראק על פיקוח רישום הרכוש היהודי הנטוש בעיראק. האב נחטף בערב יום כיפור ב- 1972, בדרכו לבית הכנסת, ועקבותיו נעלמו.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3940445,00.html

Don't Palestinians in Lebanon deserve a flotilla too?- published in Maariv 14 July

In spite of the fact that Israel is transferring to Gaza 2200 tons of aid on a daily basis, Al'Amal, the Libyan ship carrying 2000 tons of aid designated for Gaza, settled for dismantling its content in Egyptian Alareesh port, not without attracting publicity. While all are racing towards Gaza, interestingly enough, the Palestinian refugees in Lebanon are in great dire and need badly all the assistance which is superfluous to Gaza. Monica, a European welfare worker in the UNRWA (United Nations Relief Welfare Aid) was quoted in Alhayat newspaper, published in London, saying in response to major Lebanese efforts to send out a flotilla from Lebanon to Gaza a couple of weeks ago:" Why are you so enthusiastic to send aid to Palestinians in Gaza while ignoring your Palestinians in the refugee camps in Lebanon?"

The Arab media has been launching active discussions in the last couple of weeks shedding light on the living conditions of around 400,000 Palestinians who are suffering in Lebanon's refugee camps, lacking basic civil rights. The question has risen following a bill put forward by Walid Jumblat leader of the Druze Social Progressive party in the Lebanese parliament mainly to embarrass the Christians, asking to guarantee the Palestinians equal rights. The Lebanese population is built from a very delicate ethnic tissue encompassing 11 sects of Christians and 5 of Moslems. Even if the intention of the bill emanates from a humanitarian aspect, yet it cannot be viewed without political implications. The Christians view this move as building up of Moslem power and endangering their share in the national pie. The Shiaa are not in favor because the bill enhances the Sunni bloc.

The concerns of the Lebanese stem from the fact that historically, the Palestinians meddled in local and external politics. Early on, they set up Fatah land from which they used to attack Israeli targets. They backed up the leftists against the Christians which led at the end to the explosion of the civil war in 1976 lasting 13 years of. Lebanon has paid indeed a very high price for hosting the refugees.

Yet, the Palestinian refugees are still living without any civil rights or citizenship. Building materials inside their camps are denied entrance. What is obsolete or damaged cannot be rebuilt. They are not allowed to own any property even if they inherited it. They are forbidden from practicing any of 72 professionals such as a physician, pharmacist, and chartered accountant. engineer etc.

Similar to hundreds of thousands Palestinians, Dr.Ahmad Abu Matar, well established in Norway, has managed to flee from Gaza and build up an academic career. He maintains that unlike the full fledged civil rights and citizenship granted by Western democracies to Palestinians, Arab governments are using the right of return as a fig leaf to continuous humiliation of the Palestinians and denial of their basic rights. Like many Arab liberals he endorses the idea of providing the refugees Ad hoc citizenship, until and if the right of return materializes.

After more than 60 years in exile, the right of return seems to many Arab intellectuals a farfetched goal. Even if Israel would endorse the principle of right of return, how feasible would it be for 2.5 million Palestinians in Jordan and another 1.25 million of Palestinians in foreign countries to give up the life they like and are used to, for the sake of the return cause? Abu Matar sounds very skeptical regarding those who live abroad and well established. He maintains that thousands of them, who returned to Israel after the peace accord in 1993, have not been granted yet a formal Israeli permit. He would go as far as predicting that Palestinians living currently in Gaza and suffering from the friction between Hamas and Fatah will be queuing in masses for any foreign embassy ready to bestow upon them civil rights

While many humanitarian and civil rights organizations plan to launch a flotilla directed to Gaza, among them a Jewish organization Justice for Jews for Palestinians , needless to say, that they better direct them to the Palestinian refugees in Lebanon. There, they need the aid

המופע של נסראללה פורסם במעריב 16.8.2010

המופע של נסראללה

הלבנונים רואים בחקירת רצח חרירי הזדמנות למגר את הרציחות הפוליטיות במדינה, אבל מצד שני, אף אחד לא רוצה לעצבן את נסראללה

"אפילו סרט הודי משכנע יותר מההצגה של חסן נסראללה" - כך תיאר ד"ר אחמד מטר בעיתון הערבי "אילאף" את מסיבת העיתונאים המתוקשרת של מזכ"ל חיזבאללה לפני כשבוע. נסראללה ניסה להטיל על ישראל את החשדות ברצח ראש ממשלת לבנון רפיק אל-חרירי ב-2005. הדיווחים בתקשורת העולמית כי אנשי חיזבאללה חשודים במעורבות ברצח, עלולים לסכן את יוקרתו ואת עתידו הפוליטי של הארגון ושל העומד בראשו.

רבים בתקשורת הערבית זיהו סימני עצבנות וחששות אצל נסראללה, לא רק בשפת הגוף ובטון הדיבור, אלא גם באופן הצגת הטיעונים הקושרים את ישראל, כביכול, לחיסול. נסראללה כנראה קיבל את הציון הגבוה ביותר בניסיונו לגייס את דעת הקהל הלבנונית בעד החשדות נגד ישראל. זהו תכסיס מקובל הנפוץ במדינות ערב, שהרי אם אתה לא בעדנו - אתה נגדנו, ומי שטוען שישראל לא אשמה, משמע שהוא פועל לטובת האויב.

אולם הצגת המידע והאיומים המוסווים סייעו, ככל הנראה, רק במעט במסע יחסי הציבור של נסראללה. הפרשנים הערבים תיארו את ההצגה כפוליטית ויומרנית אחרי שמזכ"ל חיזבאללה בנה ציפיות גבוהות אך נכשל בגלל היעדר הוכחות וגיבוב של כמה נושאים שאינם קשורים זה לזה.

נסראללה הרוויח בעיקר זמן. נשיא בית הדין הבינלאומי דניאל בלמר פנה לאלתר לממשלת לבנון וביקש לקבל לבדיקה את החומרים שהוצגו במסיבת העיתונאים. שר במפלגת חיזבאללה הודיע שיעביר את החומרים בלי להתחייב על מועד. ייתכן כי בשל כך יידחה פרסום המסקנות עד השלמת בדיקת החומרים החדשים.

מלחמת ההישרדות של אל-חרירי

ד"ר מטר מציג שאלות רבות סביב נסיבות חיסולן של דמויות פוליטיות בולטות בעקבות רצח חרירי, אליהן לא התייחס נסראללה: מותו של שר הפנים הסורי ראזי כנעאן שבעה חודשים אחרי חיסול חרירי, ועימאד מורניה, ראש הביטחון של חיזבאללה, שנרצח באזור שעליו חולש המודיעין הסורי. בדברים אלה רומז מטר שסוריה הצליחה לתמרן בכישרון רב שלא ידבק בה אף חשד.

הלבנונים, ואולי כל הערבים, היו שמחים מאוד לו התבררו החשדות שמעלה נסראללה נגד ישראל כמבוססות מספיק כדי להציל את לבנון. המבחן שממתין ללבנון הוא הכרעה בין עשיית צדק ובין יציבות פוליטית. אמנם לבנונים רבים רואים בכך הזדמנות למגר את הרציחות הפוליטיות, אך ברור לכל שהחברה הלבנונית על כל חלקיה תלויה במוצא פיו של נסראללה, שהפך לשריף האמיתי בלבנון. הוא כבר הוכיח את יכולתו להביא חורבן והרס על מדינתו.

בימים אלה מועלים תרחישים רבים להצלת את עורו של נסראללה - לא מתוך אהבה אליו, אלא מחשש להרגיזו. לממשלת לבנון יש עניין בשמירת היציבות הפוליטית של הקואליציה בה שותף נסראללה. סעד אל-חרירי, ראש הממשלה הנוכחי, יודע שישראל אינה מעורבת ברצח אביו, אך הוא חייב ללכת על חבל דק שבו ימשיך במתן אמון בבית הדין הבינלאומי מצד אחד, ומצד שני יעמיד פנים שיש עניין ציבורי בחומרים החדשים שהציג נסראללה בכיוון ישראל. זו מלחמת ההישרדות שלו ושל ארצו.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/145/232.html

הכנת שיעורים, בעיני אללה, חשובה יותר מרעלה -פורסם בפורום מזרח תיכון 9-8-2010

נוכח הויכוחים סביב הצעת החוק של ח"כ מרינה סולודקין מקדימה לחייב עוטי רעלות בקנס, מצאתי עניין מיוחד בדברי ההסבר: "מחבלים או גורמים עוינים אחרים עלולים להשתמש בכיסוי פנים במסווה של חופש דת לצורך ביצוע מעשי טרור או מעשי איבה אחרים כנגד מדינת ישראל ו/או נגד אזרחיה". כלומר החוק מבקש לכאורה להגן עלינו מפני מחבלים! הזוי? לא במזרח התיכון וגם לא באירופה. בשבוע שעבר, הצהיר שר החינוך הסורי כי הרעלה מהווה סיכון ביטחוני. קדם להצהרה, החלטה של אותו שר, להרחיק 1,200 מורות מאוניברסיטאות פרטיות וממלכתיות משום שהן עוטות "בורקע" (רעלה לכיסוי הפנים), ולהעביר אותן למשרות מנהליות. הייתכן? מתברר שבמהלך השנתיים האחרונות, מדינות ערב לא טמנו ידן במלאכת האיסורים על השימוש בכיסוי הפנים, אם בגלוי ואם בסתר. ברצוני להפנות את תשומת ליבו של ח"כ ברכה למצבן של עוטות הרעלות במדינות ערב. עפ"י עיתון אל קודס אל-ערבי היוצא בלונדון, גל של איסורים שוטף את מדינות ערב, ובמסגרתו מורחקות מוסלמיות דתיות במדינות המפרץ ממשרות בחינוך. בסוריה אין הדבר מפתיע, שהרי מדובר במשטר חילוני שאינו מעוניין בהתחזקות הזרם הסעודי הווהאבי במוסדות חינוך סוריים. מפתיע יותר שסעודיה, חממה דתית שהצמיחה את בן לאדן וחבר מרעיו הקיצוניים, מנהלת מזה כשנתיים מסע טיהור של המסגדים מאלמנטים קיצוניים, ומרחיקה אותם מעמדות השפעה בחינוך. בנסיכויות המפרץ, מחנכים ומורים מקומיים המזוהים עם האחים המוסלמים, הועברו למשרות ניהוליות או הוצאו לגמלאות, ואילו המרצים הסורים, המצרים והפלסטינים הורחקו אל מחוץ לגבולות המדינה.

בלגיה, צרפת וברצלונה כבר אסרו על השימוש בבורקע במוסדות ציבור, בטענה שהרעלה מנוגדת לערכי הדמוקרטיה, ומסמלת התבדלות חברתית ואף סכנה ביטחונית. הביקורת הערבית רואה סתירה בין ערכי הדמוקרטיה, המאפשרים חופש דת ופולחן בארצות אלה, לבין התערבותן בחופש הביטוי של אמונה דתית. במקום לשחרר את האישה מהכלא הנייד, כפי שכינה חבר פרלמנט צרפתי את כיסוי הראש, צעד זה, לדעת המבקרים הערבים, עלול להעניש את האישה המוסלמית עוד יותר, משום שימנע ממנה לצאת לרחוב גלוית פנים. הביקורת אף טוענת, שמהלכים מסוג זה רק יתרמו להתבדלות המוסלמית, בעיקר בקרב צעירים מוסלמים העלולים לטפח תחושת קיפוח של אזרחים מדרגה שנייה, ולמצוא תמיכה לזהותם הערבית בזרועות הטרוריסטים, המוסלמים הקיצוניים.

האיסורים על הלבוש בארצות ערב עברו כמעט בדממה, בניגוד לביקורת הקולנית שעוררו באירופה. עם זאת, בשני המקרים ניתנה פרשנות דומה לכיסוי הפנים והגוף הנשי: הוא נתפס כאחד מסממני האסלאם הקיצוני, הרואה בתרבות המערבית לא פחות מאשר איום קיומי.

הרחקת הסממנים הדתיים, טוען אלקודס אלערבי, איננה דבר רע כשלעצמו. הבעיה היא שבהיעדרם עלולה החברה הערבית להישאר ללא אלטרנטיבה. האם, שואל העיתון, עדכנו במדינות אלה את תוכניות הלימוד, שבהן ניתן מקום של כבוד לערכים כמו שוויון, צדק וחירות? לדידו של העיתון, המשך הטלת האיסורים על כיסויי הגוף עלול להטיל את החברה הערבית לתוך חלל ריק, שבו אין לא עקרונות מוסריים של דת ולא השכלה.

ידוע לכול כי הפיגור שממנו סובל העולם הערבי נובע בעיקרו ממצב החינוך הירוד בו, כאשר 50% מהאוכלוסייה, כ-150 מיליון איש, הם חסרי השכלה, והבערות בקרב נשים מגיעה ל-70%. הבעייה אם כן היא עמוקה הרבה יותר מביטולן של סממן חיצוני זה או אחר. היטיב לנסח זאת המשורר הסורי ניזאר קבאני בשירו "האם תרשו לי?": " האם תרשו לי לומר לבתי שהכנת שיעורים ודאגה ללימודים הן חשובות יותר בעיני אללה, ומועילות אף יותר משינון בעל פה של פסוקי קוראן ללא הבנת משמעותם?"

http://www.mideast.co.il/p-2_a-350/

Compensation for Jewish refugees from Arab and Islamic countries

The new council established under the umbrella of the Ministry of Pensioners, released lately a press release about the imminent campaign of awareness for the registration of lost Jewish assets in Arab and Islamic countries.


Almost six months elapsed since the Knesset endorsed the bill for reparation and compensation of Jews from Islamic countries, initiated by relentless Shas MK, Nissim Zeev, 2 years ago. Accordingly, the Israeli government should recognize the rights of Jewish refugees and seek reparation and compensation for violation of their human rights and confiscation of their assets.


Pace of a Tortoise


Due to a combination of international cynicism and domestic suppression of the subject, around 850,000 Jewish refugees were cut off from the Middle East narrative. The Jewish presence in the Middle East dates back almost 3,000 years, more than 1,000 years before Islam. A fact recognized by Arab intellectuals.


As happens in bureaucracies, several government resolutions calling for the registration of all assets left behind in Arab countries were not carried out. In the best case, a small budget was allocated to a very small team in the Justice Ministry to accomplish this mission. At least 2 big organizations made implacable efforts to bring the subject to the international public arena: WOJAC- World Organization of Jews from Arab countries and JJAC- Justice for Jews from Arab countries.


Too late and too little


This campaign is designated to collect as many testimonies and certificates as possible to establish a portfolio of the lost assets of Jews estimated at $100 billion .


Meanwhile, many people passed away, others aged, their memory blurred and many lost even their documentation, not to mention those who lost interest and hope in retrieving their assets.


These are only part of the challenges the new campaign has to address, in order to encourage registration of lost assets. Given the small budget and limited human resources allocated to the project, the council will have to leverage its work with all the organizations representing Jews from different countries in the ME. These organizations are well embedded in the Israeli society, an excellent networking, due to ongoing activities, aiming at cherishing their previous identity as part and parcel of their new Israeli identity.


LOOKING BACK, it was essential for Israel to crystallize its narrative around Zionism as the main vehicle behind Jewish immigration. And indeed, Israel managed to absorb around 650,000 Jews from Arab countries, while the number of Palestinian refugees is still skyrocketing after more than 60 years


My homeland is not a suitcase


Mahmoud Darwish, the national Palestinian poet who wrote the Declaration of Independence, expressed the feeling of a refugee in a poem: My homeland is not a suitcase and I, myself, am not a passenger. Jewish refugees can equally identify with Palestinian refugees regarding Darwish lyrics. In the eyes of the Jews from Arab countries and their descendants, it is time to acknowledge the injustice they witnessed both locally and internationally for the nakba – catastrophe – that befell them. They were dispossessed from flourishing businesses, orchards, a long heritage and their memories. They even had to discard their Arabic mother tongue. In short, they had to give up the culture they had cherished since birth.


After being reshaped in the Israeli melting pot, the Jewish refugees assumed responsibility for building their future in the new land, with the government’s assistance. They had to start from scratch, leaving behind assets worth $100 billion and property four times the size of modern Israel, according to the World Organization for Jews from Arab Countries. While it is true that many thousands have integrated in Israeli society, thousands more are still paying a high price for being in the North or South, with no access to the national pie.


Bringing this issue to the awareness of the masses locally will promote mutual understanding among multicultural descendants. Not less in the international arena where Jewish refugees have also been frustrated due to lack of recognition. While there were 150 UN resolutions dealing with the Palestinian problem, not one deal with the Jewish refugees, or with assisting them


MOST IMPORTANTLY, this process does not affect or undermine the rights of Palestinian refugees. On the contrary, it provides an incredible opportunity to end the refugee problem on both sides. Previous governments ignored this issue, partly due to the absurd claim that it would encourage Palestinians to submit demands for compensation. Meanwhile Algeria was the first Arab country to announce its refusal to compensate Jews.


It is important to point out that in spite of the billions of dollars poured into refugee camps by UN agencies, the number of Palestinian refugees has grown steadily to more than four million. Not many are aware that the Palestinians are the only group of refugees, out of more than 100 million displaced in World War II, who came under a special UN umbrella.


Reaching a just and lasting peace should be based on the truth, so that each party is aware of the suffering of the other. The suffering, the oppression of the weak and displacement are the common ground that enables a dialogue between two populations of refugees: Jews and Palestinians


On a psychological level, compensation is a symbol of ending enmity. Even in Arab perception, the family of the underdog gets compensation from the perpetrators through negotiations conducted by middle men or dignitaries respected by both sides


The idea of symmetry between two types of refugees was first born at the Wye Plantation summit with former US president Bill Clinton, who demanded compensation for all refugees in the conflict by establishing an international fund.


During the Bush administration, the US Senate endorsed a resolution calling for the mention of Jewish refugees every time there is a mention of Palestinian refugees.


While the whole world is looking forward to resolve the Arab Israeli conflict, the Arab peace initiative looks as the most comprehensive plan around, still untapped. Until then, more suffering awaits both refugee populations, Jews and Palestinians. Compensation will take time because of the need to establish an international fund, but in the end, it can clear the air for reconciliation, an important pillar for rebuilding confidence among nations in the Middle East.





Published in Mideast forum August 3rd 2010

http://www.mideast.co.il/p-2_a-347/