רק נתניהו יכול- מעריב 21-4-2010

שפשפתי את עיני למראה המאמר שכותרתו הערבית "תודה לנתניהו" מפרי עטו של הפובליסיט , עבד אלרחמן אלראשד, בעיתון הפופולרי אלשרק אלאוסט, היוצא בלונדון .

אלראשד, שנמנה על האסכולה הערבית הליברלית, מנסה לפצח את חידת נתניהו. ההתנהלות של נתניהו, מעידה לדידו, על אחד משני דברים: או שנתניהו משמש סוכן חשאי בשרות מדינות ערב, או שהוא סובל מתסביך גדולה ונדמה לו שהוא יכול לעשות מה שעולה על רוחו.! בעיניו, נתניהו עלה על מסלול התאבדות ביחסיו עם ארה"ב, עם ההחלטה האחרונה לגרש אלפי פלסטינים בלתי חוקיים. לדעתו הגירוש הפעם הרחיק לכת, לא לפלסטין, אלא אל מחוץ לגבולות ישראל. וזאת, בהמשך לבניה על אדמה כבושה לפי תפיסת הקהילה הבינ"ל, המשך אכלוס עולים חדשים על אדמה פלסטינית ,גירוש אלפי פלסטינים וחיסול טרוריסטים. תמוה בעיניו, איך מנהיג ישראלי מרשה לעצמו להמשיך להביך את בת בריתו, ארה"ב, הלכודה במספר חזיתות: מול הטרור, האיום האראני, אלקאעדה, ונדרשת להרגעת הערבים והקהיליה הבינ"ל . הוא צופה שישראל תמצא עצמה בעין הסערה הבינ"ל. הפלסטינים נדרשים להסתפק בצפיה בתאטרון הטעויות הישראלי מול ממשל אובמה והדבר משרת בראש וראשונה את הצד הפלסטיני. על כן מגיע לנתניהו תודות..

לא נעלם מעיני האינטלקטואלים הערבים שהצד הפלסטיני איננו מגובש, דבר שמקשה עליו להיכנס לתהליך שלום. הליברלים הערבים קוראים את המפה הפוליטית בארצנו כך ששני המנהיגים הישראלי והפלסטיני יתקשו להתקדם במסלול שלום. בצד הפלסטיני, חילוקי דעות בין שני מחנות יריבים, ובצד הישראלי המגבלות הקואליצניות של ממשלת ימין.

אלראשד מצייר תסריט בלהות נוכח המדיניות הישראלית. לדידו, מדיניות זו מגבשת את העולם הערבי והאסלאמי לחזית אחת, כך שגם ארה"ב ואירופה תתקשנה להמשיך ולגונן על ישראל . אבל החמור מכך, שהעולם הערבי ימצא עצמו ללא יכולת להיאבק בכל האלמנטים הקיצוניים: אלקאעדה, הטרור, איראן, בגלל המניפולציה של הכעס שמעוררת מדיניות זו.

רוצה לומר שבמקום שנתניהו יאחד את העולם הערבי סביב אינטרסים משותפים עם מדינת ישראל, כגון מאבק בטרור, באיראן ובאלקעדה, נתניהו פועל נגד האינטרס הישראלי עצמו. תסריט האימים הזה מבטיח שכוחות הרשע ימשיכו להזין את מעגל הדמים בשנאה שמעוותת את החשיבה הבריאה בקרב הערבים, שידועים כרגשנים הרבה יותר מהישראלים. המדיניות הישראלית, המעניקה פרס לקיצונים שמצליחים, בניגוד לדת האסלאם, לשלוח ילדים ונשים לפוצץ עצמם כדי לפגוע באנשים, בבהמות ואפילו בארונות מתים, כפי שהתבטא לאחרונה אחד הפובליסטים הערבים. לא כולם מזילים דמעה על המצב שאליו נקלעה ישראל!!!

עם הבעיה הפלסטינית אי אפשר לקנות במכולת

אימה, זמרת כוויתית, שרה במועדון סטודנטים שירים במבחר שפות, ובכללם את השיר הבה נגילה. אלערביה, שנחשבת תחנת טלוויזיה מתונה יחסית, עוררה מהומה גדולה סביב הכוונה המסתתרת מאחורי ביצועו של שיר עברי.

בזכות "יו טיוב", יכולתי בפעם הראשונה לצפות בצעירה ערביה בעלת מראה יאפי, המצהירה בנונשלנטיות כי הבעיה הפלסטינית אינה מעניינת אותה: "ומי אמר שפלסטין היא הבעיה של כל העולם? כך, חד וחלק, ללא שום צורך בתירוצים או בהתנצלויות.

לכוויתים יש כידוע חשבון ארוך עם הפלסטינים עוד מתקופת מלחמת המפרץ, שבה צידדו הראשונים בעיראקים, למרות העובדה שרבבות מהם הוציאו את לחמם מכווית. הם ירקו בצלחת שממנה אכלו. מעבר לכך, עמדתה של הזמרת משקפת הלך רוח השורר בקרב שכבת המשכילים הצעירה הצומחת בארצות ערב, אף כי לא בקצב שהיינו מקווים לראותו. החידוש בדבריה של אימה טמון בעובדה שאזרחית כוויתית העזה להפר את כלל האחדות של תמיכה בלתי מסויגת בפלסטין, שהעולם הערבי מנסה להפגין בפומבי. אימה הוכיחה כי בעולם הערבי, תהום מפרידה בין פומביות לפרטיות. בראשונה אין קשר בין הטקסט לסב-טקסט. מדובר במס שפתיים בלבד.

העולם הערבי עסוק עד למעל הראש בבעיות משלו, אך לעולם לא יישמע מכיוונו רמז להתנערות מן הבעיה הפלסטינית. הפלסטינים, בהיעדר מנהיג חזק, פוזלים לעבר מדינות ערב לקבלת גיבוי למאבקם הלאומי. אך הם יודעים היטב שלא משם תצמח להם ישועה. זו תבוא רק לאחר שידוד מערכות פנימי. ואולי ההצהרה ששחרר סאאב עריקאת, יו"ר המשלחת הפלסטינית למו"מ, מרמזת לראשיתה של תודעה בוגרת יותר. "אם אנחנו הפלסטינים לא נעזור לעצמנו, איש לא יוכל לעזור לנו", אמר עריקאת במצרים, כשהוא מכוון לאחדות השורות הפלסטיניות, בראש ובראשונה בין פתח לחמאס.

בהקשר זה, מעניין לקרוא את מאמרו של טארק אלחמיד, פובליציסט ועורך העיתון הפופולרי "א-שרק אלאוסט", שאינו חוסך את שבטו מחמאס. במאמר קורא אלחמיד לארגון ללמוד מן הציבור הישראלי, שלמרות כל חילוקי הדעות, הסקנדלים והשחיתויות, הוא מיטיב להתלכד סביב האינטרסים שלו. בדרך כלל, אומר אלחמיד, האויב מאחד את הכוחות. כך גם בישראל. אבל אצל הפלסטינים, קורה ההיפך מזה. איך יכול להתקוטט על שליטה מי שאין בידו השליטה על גורלו? איך אפשר לחולל הפיכה במקום שעדיין לא זכה אפילו לעצמאות?

אין קיצורי דרך אל פתרון הבעיה הפלסטינית. בראייתו של טארק אלחמיד, חמאס שהרים את הנשק נגד הפתח והפך לכלי משחק בידי איראן וחזבאללה, צריך ראשית לכול להתעלות על עצמו וליטול יוזמה ואחריות לפתרון סכסוכו שלו עם הרשות הפלסטינית. לדידו של אלחמיד, נוצרה עכשיו הזדמנות היסטורית, שאסור לפלסטינים להחמיצה, משום שבה חברו יחד אלמנטים חשובים ביותר: אמונתו השלמה של ממשל אובמה כי הביטחון הלאומי האמריקני תלוי בפתרון הסכסוך הפלסטיני-ישראלי; המשבר בין ארה"ב לישראל; ומעמדה הרעוע של ישראל בזירה הבינלאומית, שבה מופנית אליה האצבע המאשימה.

על הפוגרום בפס שמעתם?

בבוקר יום 27-1-1969 בעודי בבגדד, הדלקתי לתומי את הטלביזיה כדרכי להפיג את השעמום, בשל סירוב שלטונות עראק כניסת סטודנטים יהודים לאוניברסיטאות עקב הכישלון הערבי במלחמת ששת הימים. היום הזה יזכר כיום האפל ביותר בחיי בעיראק. גופות אזרחים הוצאו להורג ביניהם 9 יהודים בכיכר המרכזית אלתחריר.. לפחות חצי מיליון עראקים צהלו ורקדו סביבם בחגיגה ממושכת נגד המרגלים למען ישראל כביכול. המראה המצמרר קרע את שארית התקווה שיהודי יכול לשרוד בארץ שאוכלת את יושביה, זו..

העיר רמת גן משיקה השבוע את פסל התפילה לזכרם של יהודים שהועלו לגרדום בעירק בחלקם בשנת 1969 ולזכר עשרות יהודים שנרצחו במהלך שלטון הבעת' , בכללם אבי. לא פסחו גם על נערים ונשים. כמי שהיתה עדה לימים האפלים ההם, זו מחווה מעוררת כבוד. קדמה לה הצעת חוק שאישרה הכנסת, המחייבת את ממשלת ישראל לדרוש ,במו"מ עתידי לשלום, פיצויים ממדינות ערב על הרכוש היהודי הרב שנצבר במהלך 3000 שנה ששווה פי ארבע לשטח מדינת ישראל היום. רכוש זה נגזל מהפליטים היהודים ערב קום המדינה. אחרי 60 שנה, נוצרה הזדמנות לראיה מחודשת של נושא הפליטים מארצות ערב.

החוק שהתקבל בא לעשות צדק עם אותם פליטים יהודים ששילמו מחיר כבד בארצות ערב ובישראל כאחד, הן ברמת התודעה והמודעות והן ברמה ההסברתית. לצערי פסח החוק על חלק חשוב שהוא הטמעת העובדות ההסטוריות במערכת החינוך. מדובר בפרק של הסטוריה מפוארת של קהילות עתיקות יומין שאף קדמו לאסלאם בחצי האי ערב. לישראל הגיעו 850,000 פליטים יהודים מארצות ערב. וזאת בתקופה של חילופי אוכלוסין אחרי מלחמת העולם השניה. הנרטיב הציוני הקפיד לקרוא להם עולים שבאו להגשים את החלום הציוני. בינתייים הנרטיב הפלסטיני היה עקבי ודבק בשימוש בפליטים פלסטינים שמספרם הלך וגדל גם בתוך מחנות הפליטים בארצות ערב על אף סיוע של 3 מליארד דולר, סיוע חסר תקדים, שקיבלו מאונרא סוכנות הסעד הבינ"ל. נקלענו למצב אבסורדי בו ישראל קלטה את כל הפליטים היהודים בעוד שמספר הפליטים הפלסטינים שהיה כ 680,000 המריא לכ 4.5 מליון!!!. האסימטריה זועקת לשמיים, הן במבחן המודעות והן במבחן התיחסות האו"ם. העולם יודע רק על "הנכבה" של צד אחד,הפלסטינים.

סוגיית הרכוש היהודי בארצות ערב זכתה לייצוג מפתיע במאמר המערכת של עיתון אלקודס אלערבי היוצא לאור בלונדון. העורך הראשי עבד אלבארי עטואן מחמיא לשלטונות מצרים על שיפוץ בית הכנסת היהודי על שם משה בן מימון לאחרונה, מהלך שמשקף גישה תרבותית לדידו. הוא קורא לכל מדינות ערב לאמץ את המודל כדי ליצור לגיטימציה וסימטריה עם דרישה ערבית כלפי הרכוש הערבי והמקומות הקדושים בישראל. המאמר מצביע על הקריאה של ארצות ערב ליהודים לשוב אל מולדתם לקבל חזרה את רכושם,קריאה שלא נפלה על אוזניים קרויות ,בעוד שישראל מסרבת בתוקף להעניק לפלסטינים את זכות השיבה.

מלבד האי דיוקים, מפתיע יותר שהכותב מתקומם נגד העובדה שארה"ב, אירופה ואפילו ארצות ערב העשירות מתבקשות לתת פיצויים לפלסטינים על עוול שגרמה לו ישראל כלשונו. ישראל היא זו שצריכה לפצות את הפלסטינים על הגזל של האדמה והניצול המתמשך לדבריו. בין התגובות שגרר המאמר בלטה טענה מקוממת ששוללת את העובדה שהיהודים הגיעו לפני האסלאם בחצי האי ערב כשהם מתעלמים מהמלחמות שניהל הנביא מוחמד נגד היהודים.

כאן מקומה של מערכת החינוך בלימוד העובדות כדי להציב תשובה הולמת לטעונים מסוג זה המתעלמים מעובדות הסטוריות. כל תלמיד חייב לדעת על תרומתן של קהילות יהודיות לחיים במדינות ערב ועל סבלן במהלך גלי הפגורום שטלטלו את חייהן במאה העשרים בפס שבמרוקו, בעיראק, בטריפולי בסוריה,ובתימן. בני קהילות אלה עדיין משלמים את המחיר בהיותם רחוקים מהעוגה הלאומית.

ההסטוריה המפוארת של קהילות יהודיות לא רק חשובה בפני עצמה אלא גם בגלל הערך המוסף שהיא מביאה להתמודדות מול השקרים והבורות סביבנו שלא לדבר על חשיבותה הרבה במו"מ לשלום, כי היא מציגה משואה בה שני צדדים סבלו ושילמו מחיר. תשלום פיצויים לכל הפליטים, יהודים וערבים כאחד מקרן בינ"ל, הכרחי לסיום האיבה גם לפי המסורת הערבית הנהוגה בארצנו.

הנביא יחזקאל

לכל אורך שנות ילדותי בעיראק, עוד בטרם בא לעולם השיר הידוע "אל אל יחזקאל" בביצועה של שלישיית "החלונות הגבוהים", ציוותה אותנו אמי ז"ל, שהיתה מופקדת על תיק החינוך והמורשת בבית, לצאת לפקוד בחג השבועות את קבר הנביא יחזקאל.

שיירת מסע היתה יוצאת כל שנה בחג, לפיכך, מביתנו בבגדאד, בדרכה לקבר הקדוש השוכן בכפר אל-כִּפְל, לא הרחק מהגנים התלויים של בבל. לא היינו היחידים שעשו את הדרך לקברו של הנביא, שפעל בתקופת בית ראשון. זו היתה הילולה ססגונית שלה היו שותפים יהודים רבים בימי הקיץ החם. השיירות עברו דרך השוק הישן באל-כפל. שם הצטיידנו בנרות ובמלבושים חדשים, שאותם עטינו על עצמנו בבואנו לבקש את ברכת הנביא. עם הידלדלות האוכלוסיה היהודית בעיראק, תפסו את מקומנו המוסלמים כעולי הרגל לקברו של הנביא.

מאז נותר מתחם הקבר על תלו, ולאחרונה החלו בו עבודות שיפוץ. העבודה נעשו ביוזמתם של עיראקים שיעים, והיא התבררה כמסווה להסרת הכתובות העבריות וכיוזמה שנועדה לשנות את צביונו היהודי של האתר ולהפכו למסגד. בהודעה מטעם הממונה על הווקף השיעי בעיראק נאמר, שהרשות האחראית על העתיקות שוללת כל קשר יהודי לאתר.

הידיעה פשטה כאש בשדה קוצים בקרב יהודים יוצאי עיראק הפזורים בעולם. בראש הנרתמים לפעול עמד חתן פרס ישראל לספרות ערבית, פרופ' שמואל מורה. חוברו עצומות, נעשו פניות לאינטלקטואלים עיראקים ולשגרירי עיראק באירופה, וכל זאת כדי להותיר את צביונו היהודי של המקום. בעוד שהפוליטיקה העיראקית עסוקה במלאכת הרכבת הממשלה העתידית, בעקבות הבחירות הדמוקרטיות לפרלמנט, פרסם אחד מגדולי השיעה במדינה, איתוללה אל-שיח אל-ריכאבי, גילוי דעת בנושא. את דבריו הפנה ריכאבי, בן לשבט המתגורר לא הרחק מקבר הנביא יחזקאל, לעלי אל-סיסתאני, אייתוללה בכיר, אחד מגדולי הדור מקרב השיעה, שמרכזו בעיר הקדושה נג'ף.

באיגרתו ציין השייח אל-ריכאבי: "למעשה, קברו של הנביא יחזקאל זה, לפי מיטב ידיעתי, שייך על-פי הקדש (וקף) לקהילה היהודית בעיראק. נוסף לכך, נודע לי שהדבר נעשה ללא היתר מראש מטעם היהודים, לשפץ, לחדש ולבצע".

שמירה על צביונו של קבר הנביא יחזקאל הינה מקרה בוחן בהתייחסות העולם הערבי לעשרות קברים של נביאים יהודים ברחבי עיראק, שהיו כפופים בעבר למנהלת הווקף היהודית. הנושא מעורר שאלות רבות ביחס לגורלם של אתרים יהודים הפרוסים בחצי האי ערב בכלל, אליו הגיעו ראשוני היהודים לפני כ-3000 שנה, אך בו שורדים כיום רק יהודים מעטים, כתוצאה מהקמת מדינת ישראל וחילופי האוכלוסין שאירעו לאחריה. באיגרתו, ביקש השייח אל-רכאבי מהרשויות לעמוד לימין הצדק, היושר ושמירת הזכויות והרכוש, וזאת בהתאם לערכי האסלאם

לאור תרומתם הענפה של יהודי עיראק לארץ שבה חיו במשך אלפי שנים ושממנה גורשו כפליטים, לא מיותר לצפות למחווה שיעית כלפי אתרי המורשת שהותירו אחריהם בארץ הולדתם, דוגמת קבר הנביא יחזקאל 

ח'אלד אל-קשטיני, פובליציסט עיראקי המפרסם את טוריו בעיתון א-שרק אל-אווסט, שיבח באחרונה את יהודי עיראק וכשהוא מעלה על נס תרומה בסך שלושה מיליון ליש"ט שהרים נדבן יהודי, נעים דנגור, למימון מלגות לתלמידים עיראקים. לא היה אקט של יחסי ציבור, אלא ביטוי כן לאהבה והערכה לאותה ארץ שבה חיו אבותינו.