בבוקר יום 27-1-1969 בעודי בבגדד, הדלקתי לתומי את הטלביזיה כדרכי להפיג את השעמום, בשל סירוב שלטונות עראק כניסת סטודנטים יהודים לאוניברסיטאות עקב הכישלון הערבי במלחמת ששת הימים. היום הזה יזכר כיום האפל ביותר בחיי בעיראק. גופות אזרחים הוצאו להורג ביניהם 9 יהודים בכיכר המרכזית אלתחריר.. לפחות חצי מיליון עראקים צהלו ורקדו סביבם בחגיגה ממושכת נגד המרגלים למען ישראל כביכול. המראה המצמרר קרע את שארית התקווה שיהודי יכול לשרוד בארץ שאוכלת את יושביה, זו..
העיר רמת גן משיקה השבוע את פסל התפילה לזכרם של יהודים שהועלו לגרדום בעירק בחלקם בשנת 1969 ולזכר עשרות יהודים שנרצחו במהלך שלטון הבעת' , בכללם אבי. לא פסחו גם על נערים ונשים. כמי שהיתה עדה לימים האפלים ההם, זו מחווה מעוררת כבוד. קדמה לה הצעת חוק שאישרה הכנסת, המחייבת את ממשלת ישראל לדרוש ,במו"מ עתידי לשלום, פיצויים ממדינות ערב על הרכוש היהודי הרב שנצבר במהלך 3000 שנה ששווה פי ארבע לשטח מדינת ישראל היום. רכוש זה נגזל מהפליטים היהודים ערב קום המדינה. אחרי 60 שנה, נוצרה הזדמנות לראיה מחודשת של נושא הפליטים מארצות ערב.
החוק שהתקבל בא לעשות צדק עם אותם פליטים יהודים ששילמו מחיר כבד בארצות ערב ובישראל כאחד, הן ברמת התודעה והמודעות והן ברמה ההסברתית. לצערי פסח החוק על חלק חשוב שהוא הטמעת העובדות ההסטוריות במערכת החינוך. מדובר בפרק של הסטוריה מפוארת של קהילות עתיקות יומין שאף קדמו לאסלאם בחצי האי ערב. לישראל הגיעו 850,000 פליטים יהודים מארצות ערב. וזאת בתקופה של חילופי אוכלוסין אחרי מלחמת העולם השניה. הנרטיב הציוני הקפיד לקרוא להם עולים שבאו להגשים את החלום הציוני. בינתייים הנרטיב הפלסטיני היה עקבי ודבק בשימוש בפליטים פלסטינים שמספרם הלך וגדל גם בתוך מחנות הפליטים בארצות ערב על אף סיוע של 3 מליארד דולר, סיוע חסר תקדים, שקיבלו מאונרא סוכנות הסעד הבינ"ל. נקלענו למצב אבסורדי בו ישראל קלטה את כל הפליטים היהודים בעוד שמספר הפליטים הפלסטינים שהיה כ 680,000 המריא לכ 4.5 מליון!!!. האסימטריה זועקת לשמיים, הן במבחן המודעות והן במבחן התיחסות האו"ם. העולם יודע רק על "הנכבה" של צד אחד,הפלסטינים.
סוגיית הרכוש היהודי בארצות ערב זכתה לייצוג מפתיע במאמר המערכת של עיתון אלקודס אלערבי היוצא לאור בלונדון. העורך הראשי עבד אלבארי עטואן מחמיא לשלטונות מצרים על שיפוץ בית הכנסת היהודי על שם משה בן מימון לאחרונה, מהלך שמשקף גישה תרבותית לדידו. הוא קורא לכל מדינות ערב לאמץ את המודל כדי ליצור לגיטימציה וסימטריה עם דרישה ערבית כלפי הרכוש הערבי והמקומות הקדושים בישראל. המאמר מצביע על הקריאה של ארצות ערב ליהודים לשוב אל מולדתם לקבל חזרה את רכושם,קריאה שלא נפלה על אוזניים קרויות ,בעוד שישראל מסרבת בתוקף להעניק לפלסטינים את זכות השיבה.
מלבד האי דיוקים, מפתיע יותר שהכותב מתקומם נגד העובדה שארה"ב, אירופה ואפילו ארצות ערב העשירות מתבקשות לתת פיצויים לפלסטינים על עוול שגרמה לו ישראל כלשונו. ישראל היא זו שצריכה לפצות את הפלסטינים על הגזל של האדמה והניצול המתמשך לדבריו. בין התגובות שגרר המאמר בלטה טענה מקוממת ששוללת את העובדה שהיהודים הגיעו לפני האסלאם בחצי האי ערב כשהם מתעלמים מהמלחמות שניהל הנביא מוחמד נגד היהודים.
כאן מקומה של מערכת החינוך בלימוד העובדות כדי להציב תשובה הולמת לטעונים מסוג זה המתעלמים מעובדות הסטוריות. כל תלמיד חייב לדעת על תרומתן של קהילות יהודיות לחיים במדינות ערב ועל סבלן במהלך גלי הפגורום שטלטלו את חייהן במאה העשרים בפס שבמרוקו, בעיראק, בטריפולי בסוריה,ובתימן. בני קהילות אלה עדיין משלמים את המחיר בהיותם רחוקים מהעוגה הלאומית.
ההסטוריה המפוארת של קהילות יהודיות לא רק חשובה בפני עצמה אלא גם בגלל הערך המוסף שהיא מביאה להתמודדות מול השקרים והבורות סביבנו שלא לדבר על חשיבותה הרבה במו"מ לשלום, כי היא מציגה משואה בה שני צדדים סבלו ושילמו מחיר. תשלום פיצויים לכל הפליטים, יהודים וערבים כאחד מקרן בינ"ל, הכרחי לסיום האיבה גם לפי המסורת הערבית הנהוגה בארצנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה