פרסם במעריב 31/5/2010
במסגרת פסטיבל הסטודנטים שנערך לפני כשלושה שבועות באוניברסיטת בגדד עלתה לבמה עיראקית בת 21, ראשה עטוף צעיף. היא פצחה בשיר "אהבה בתוכי" של שרית חדד תוך תשואות סוערות של הקהל. מדהים? גם עבורי? בשנת 1971, זמן קצר אחרי שברחתי מעיראק לישראל, פתחה אותה אוניברסיטה, אוניברסיטת בגדד, קתדרה ללימודי שפה וספרות עברית, כדי להכשיר אנשים מיומנים לעבוד בשרותי הביטחון ובמשרד החוץ העיראקי בזמן שלטון הבעת'. הקתדרה הזו ממשיכה לתפקד גם בימים אלו. היא מונה כשלושה תריסרי מורים, נוצרים ומוסלמים ששוקדים על מלאכת העברת הקורסים השונים בקריאת עיתונות, ספרות, שירה עברית ופולקלור. מצד שני, לימוד השפה העברית, כמוהו כלימוד פרסית, הפך לנושא שנלמד רק על ידי הדחויים מחוגי הלימוד של שפות אירופאיות. לא רק שמעמדו של החוג ירד בשל חוסר הצעות עבודה, אלא שהלימוד הינו תיאורטי ללא תרגול, בהעדר נוכחות של יהודים.
אוניברסיטת בגדד, זכורה לי כזירה פוליטית ממנה התרחקו עמיתי הסטודנטים היהודים כמו מאש. שירה פומבית במקום כזה, ועוד בשפה העברית, מלמדת על תופעה חדשה של פתיחות בקרב הדור הצעיר במדינות ערב. התופעה הזו אינה יחודית לעיראק בלבד. גם בכווית רואים ניצנים שלה. בראיון לתחנת הטלביזיה אלערבייה –הנחשבת למתונה- אמרה אמה, זמרת כוויתית, שאיננה מוצאת פסול בכך שהיא שרה במועדוני סטודנטים בארצה את שיר "הווה נגילה". אמה נתלתה באילנות גבוהים והזכירה שמדובר בשיר שביצעה בעבר דלידה, הדיבה הצרפתייה ממוצא מצרי. היא הסבירה שמדובר בפולקלור שאינו קשור לנושא פוליטי.
כמי שחוותה פרק חיים קשה תחת משטר הבעת' בעיראק, תופעת השירה מסמלת בעיני בגרות המאפשרת הפרדה בין פוליטיקה לתרבות מחד ומאידך סובלנות לשונה ולזולת. באותם ימים אפלים, זכורה לי סדרה "הכר את האויב" ששודרה בכווית ועיראק המציגה את היכולות של ישראל וריתקה קהל רב, שהיה צמא למידע על ישראל. באותם זמנים לכל תו הייתה בהכרח משמעות פוליטית. היום בעידן הדיגיטלי נסדק החיץ ונפתחו אפשרויות רבות בפני הצרכן הערבי שצמא לדעת. תחושה זו התחזקה אצלי במפגש לפני מספר שבועות עם עיתונאים ערבים במסגרת כנס לשיפור הדיווח העיתונאי על המזה"ת בלונדון. על אף זהותו הישראלית, איתי אנגל מערוץ 2, זכה בו לתשומת לב רבה ע"י קולגות ערבים ובכללם עיתונאים עראקים. הם שיבחו אותו על כך שהעלה על סדר היום את הנושא של חיסול קרוב למאתיים עיתונאים שדיווחו מהשטח על הנעשה בעראק.
במעמד חלוקת הפרסים, בנוסף לאיתי, הוענקו פרסים לעוד שני עיתונאים ישראלים, לצד עיתונאים ערבים, פלסטינים ואנגלים על פועלם כדי לחשוף את האמת ולקירוב השלום במזרח התיכון. החגיגה התנהלה במועדון אוקספורד וקמברידג', ברוב פאר והדר, בחסותו של שיח' מוחמד בן עיסא אל ג'אבר, טייקון סעודי, החולש על אימפריה של עסקים חובקי עולם. נעים היה לראות פטרון ערבי שמזה שבע שנים מקדם שלום והבנה בין העמים.
השירה העברית בעיראק וכווית, ומפגשי העיתונאים הערבים והישראלים, מראים לנו כי יש פנים רבות לעולם הערבי. אסור לנו לשבת בחיבוק ידיים נוכח התסכול המתמשך ממשבר ההנהגה באזור . אנחנו חיים בעידן של חברה אזרחית בה הערוצים הלא פורמליים הם עדיין האופקים היעילים ביותר להידברות על בסיס שווה. עוד לא אבדה תקוותנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה