דין פליט יהודי כדין פליט פלסטיני? - ynet 20/8/2010

  בעוד משרד הגימלאים נערך לרישום תביעות מאות אלפי עקורים מארצות ערב לקראת מו"מ עתידי, חשוב להבהיר : הקיזוז עם הפליטים מהצד השני הוא טעות.  

במשרד הגמלאים קמה מחלקה חדשה לרישום ולקידום תשלומי פיצויים ליהודים שנמלטו או הועזבו ממדינות ערב עם קום המדינה. הקמת המחלקה היא צעד אופרטיבי בדרך ליישומו של חוק הפיצויים שהתקבל בכנסת לפני כחצי שנה, חוק שבא לתקן עוול בן עשרות שנים שנגרם לפליטים הללו, עקורים שסיפור הפליטות שלהם נפקד מן הנרטיב הישראלי.

אלא שאליה וקוץ בה. כבר בצעדיו הראשונים, החליק משרד הגמלאים וביצע טעות גסה. במסגרת מדיניות המשרד, שנחשפה בחודש האחרון, רישום תביעות היהודים נועד להציג תשובה מוחצת לתביעות מקבילות של הפליטים ההפלסטינים. כלומר, הכוונה היא לקזז בין תביעותיהן של שתי אוכלוסיות הפליטים

 מה הפלא שהתגובה הערבית לנושא הייתה שמדובר בפרובוקציה ישראלית, שמטרתה למסמס את זכויות הפלסטינים לקראת מו"מ אפשרי בעתיד. אלג'יריה, שפלטה מקרבה 140,000 יהודים, הייתה הראשונה להודיע על סירובה לפצותם. ללא קשר לתגובה הערבית, הקיזוז הוא שגיאה מכמה טעמים

- ישנה א-סימטריה בין שתי אוכלוסיות הפליטים: מספר היהודים שעזבו או הועזבו ממדינות ערב מגיע ל-850,000, לעומת 680,000 פלסטינים שברחו או שעודדו אותם לברוח מבתיהם.

- הרכוש שנאלצו היהודים לעזוב מאחוריהם מוערך בכ-100 מיליארד דולר, והוא גדול עשרות מונים משווי הרכוש הפלסטיני הנטוש.

סיבות נוספות:

 שטח האדמות שהשאירו היהודים גדול פי ארבעה משטח מדינת ישראל.

- יחסה של הקהילייה הבינלאומית כלפי הבעיה הפלסטינית משתקף ב-150 החלטות או"ם, בעוד אין ולו גם החלטה אחת שהתקבלה לטובת הפליטים היהודים.

זאת ועוד-- ארגון אונר"א, שקם אחרי מלחמת העולם השנייה במטרה לסייע לפליטים הפלסטינים, מנציח את בעיית הפליטים שנשארו במחנות, בעוד שישראל קלטה את הפליטים היהודים, אם כי תוך עשיית משגים חמורים שפגעו באוכלוסיות אלה.

- אוכלוסיית הפליטים היהודים, שהגיעו מעשר מדינות ערביות, הידלדלה במהלך 60  השנים שחלפו. חלקם כבר אינם אתנו, זיכרון חלקם התעמעם, ואחרים על צאצאיהם איבדו את התקווה שיוכלו לקבל פיצוי עבור הסבל שגרמו להם פעולות האיבה או אובדן רכושם.

תשלום פיצויים הוא חלק מתהליך כולל של סיום איבה, זהו אקט של פיוס. אקט זה מעוגן לא רק בתפיסה האזרחית, אלא גם במנהגים ערביים, כגון  עטוה עשאאיריה (טקס של תשלום כופר וסולחה שבטית). במסגרת מתווה קלינטון לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כפי שהוצג באחוזת וואי, דובר על הקמת קרן בינלאומית לפיצוי כל הפליטים במזרח התיכון. אמת, הפיצוי נועד להיות חלקי בלבד, אך הוא חשוב ביותר לצורך סגירתו של מעגל האיבה, בניית אימון הדדי וחיזוק התחושה של עשיית צדק אצל שני הצדדים.

לנוכח האתגרים הרבים העתידים ללוות את מימושו בפועל של חוק הפיצויים, חשוב ביותר להציג משוואה המתארת את נדידת שני העמים האלה כחילופי אוכלוסין שהתרחשו אחרי מלחמת העולם השנייה, חילופים שגרמו סבל רב לשתי האוכלוסיות גם יחד. עבור שתיהן, הייתה העקירה ממולדתן אירוע מכונן.

המשימה שלקח על עצמו משרד הגמלאים איננה פשוטה כלל וכלל. לצורך ביצועה יש צורך בבניית קמפיין רציני וצריך שיהיה לו מסר ברור:"לא הולכים על קיזוז!" בנוסף לכך, על המשרד לשתף פעולה עם הארגונים המייצגים את הפליטים היהודים יוצאי ערב בישראל. ארגונים אלה נהנים מרשת קשרים ענפה(networking) , הטובה ביותר שיכול משרד הגמלאים לגייס כדי לקדם את מטרותיו.

אם היעד שמציבה המדינה בהעלאת תביעותיהם של יהודי ארצות ערב במסגרת מו"מ עתידי הוא קיזוז, הסיכוי שיוצאי ארצות אלה ירוצו למלא טפסים במשרד הגמלאים הוא אפסי. במקרה כזה, עדיף שהמשרד יחסוך את תקציב הקמפיין המתוכנן, ויקצה אותו למטרות חשובות יותר עבור ציבור הגמלאים.

הכותבת ברחה מעיראק בשנת 1970. אביה, עו"ד יעקב עבדול-עזיז, מונה בידי משטר המלוכה בעיראק על פיקוח רישום הרכוש היהודי הנטוש בעיראק. האב נחטף בערב יום כיפור ב- 1972, בדרכו לבית הכנסת, ועקבותיו נעלמו.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3940445,00.html

פורסם ב13/7/2010 במגזין למזרח התיכון -בין משט למשט - סיוע ישראלי לפליטים הפלסטינים בלבנון

רוח המשט עדיין מפעמת בלב העולם הערבי. לפני 4 ימים הודיעה עוד ספינת עם 2,000 טון של מזון ותרופות על כוונתה להפליג מיוון לחופי עזה. הפעם, היוזמה באה מבנו של שליט לוב מועמר אל-קדאפי, סיף אל-אסלאם, אך בשם אגודת-צדקה שכביכול איננה קשורה ללוב הרשמית. כדי לזכות בתשומת-לב ציבורית, הפך המשט לבמה האופנתית החדש שבאה להחליף את כיכר השוק של פעם. עם ריבוי הגורמים המתנדבים לעזור למצוקת הפלסטינים בעזה, מתברר שהפלסטינים במחנות הפליטים בלבנון הם אלה שזקוקים לסיוע. עיתון אל-חיאת היוצא לאור בלונדון מצטט את מוניקה, פעילה אירופאית בסוכנות הסעד במחנות הפליטים בלבנון, שהביעה תדהמה מריבוי הגורמים החפצים בהגשת סיוע לפליטים פלסטינים בעזה. היא שאלה את הלבנונים בתום: "למה אתם אוהבים את הפלסטינים בעזה ושונאים את הפלסטינים שלכם

לאחרונה מתנהל דיון ערני בתקשורת הערבית סביב זכויות הפליטים הפלסטינים בלבנון. הסוגיה עלתה לכותרות עקב הצעה של חבר הפרלמנט ומנהיג הדרוזים בלבנון ואליד ג'ונבלט להעניק זכויות שוות לפליטים הפלסטינים בלבנון. אומנם עפ"י פרשנים ערבים, מאחורי ההצעה יש כוונות קנטרניות, בעיקר כדי להביך את הנוצרים מחד גיסא ולשגר מסר חנפני לפטרון החדש מדמשק מאידך. במסגרת הדיונים שאמורים להתחדש ב-15 ביולי 2010 במליאה, הציע חבר פרלמנט אחר נוסחה הבאה: "זכויות, שוות חובות", שלפיה הפלסטינים ימסרו את נשקם לממשלת לבנון לפני קבלת הזכויות המבוקשות. אומנם ההצעה מדברת על מחווה אנושית, אך לא ניתן להתעלם מההיבטים הפוליטיים. בלבנון מתקיים מרקם אתני מאוד עדין בין 11 קבוצות נוצריות ו-5 פלגים מוסלמים. הענקת אזרחות לפלסטינים נתפסת בהכרח דרך הפריזמה הפוליטית הלבנונית. השיעים מתנגדים לכך משום שהפלסטינים עלולים להוסיף משקל דמוגרפי ללבנונים הסונים. הנוצרים חוששים שמשקלם של המוסלמים יועדף בחלוקת העוגה הלאומית.

כידוע, הפלסטינים לא טמנו את ידם בקלחת הפוליטיקה ושימשו זרוע ארוכה של השכנים ופלגים אחרים בלבנון. הם הקימו את "הפתח-לנד" בצפון-לבנון וכרתו בריתות - דבר שהביא למלחמת-אזרחים שהתפרצה ב-1976 ונמשכה 13 שנה. לבנון, בגלל חולשתה הפנימית, הפכה לטרף קל של התערבות חיצונית ובעל-כורחה הפכה למדינת-עימות פעילה עם ישראל. אין ספק שמצב זה מזין את חשדנותם של הלבנונים ששילמו מחיר כבד עבור נוכחות הפלסטינים.

הויכוח בעיתונות מתמקד בצידוקים להענקת אזרחות או "תושבות" מבלי שהדבר יפגע ב"זכות השיבה" של הפלסטינים. המטרה העיקרית היא להעניק לאותם פליטים תחושת כבוד שלפחות תסייע בידם להחזיק מעמד עד שיימצא פתרון כולל של "הבעיה הפלסטינית". לפי סקר של מכון "זיתונה", העמדה הרשמית של מרבית הקבוצות המרכיבות את הפליטים הפלסטינים בלבנון היא סירוב מוחלט לקבלת אזרחות.

אולם, הפלסטינים מצדם ממשיכים לשלם מחיר כבד בהיותם חסרי כל זכויות. שורה של מגבלות חלות על הפליטים. מוטל איסור על הכנסת חומרי בניין למחנות הפליטים - ומה שנחרב אסור שיבנה מחדש. פלסטינים לא יכולים לרכוש קרקע או להחזיק בבעלותם רכוש אפילו אם הוא הוענק בירושה. על הפלסטינים נאסר לעסוק ב-72 מקצועות, בהם רפואה, רוקחות, ראיית-חשבון, הנדסה ועוד. כך שיש יחס הפוך בין רמת השכלה לרמת תעסוקה. הדבר מסייע בהכרח לבריחת משכילים מתוסכלים לארצות ידידותיות יותר. המצדדים בהענקת זכויות אזרחיות לפלסטינים רואים בהן הכרח קיומי להקל על מצוקתם של הפליטים והפיכתם לאנשים חיוביים יותר מבחינת המדינה המארחת במקום ממורמרים בשוליים. לטענה זו נלווה מחיר כלכלי של כדאיות משום שהם יפסיקו להוות נטל על ממשלת לבנון. חששם של המתנגדים להענקת אזרחות מתמקד בכך שמתן זכויות שוות עלול למסמס את "זכות השיבה". פלסטינים שנקלטו בארצות סקנדינביה וארה"ב הצליחו להשתלב ולהגיע לעמדות מפתח. יחסם של מדינות אלה היה טוב יותר מיחסם של מדינות-ערב לבני עמם הפלסטינים. עפ"י החלטת כנס שרי-החוץ הערבים בקזבלנקה משנת 1965 המדינות המארחות אמורות להתייחס לפלסטינים כאל נתינים זרים ממדינות-ערב בכל הנוגע לשהותם ונסיעותיהם, וזאת על-מנת לאלצם להמשיך ולהחזיק באזרחות פלסטינית.

ד"ר אחמד אבו-מטר, פלסטיני המתגורר באוסלו שהצליח לצאת מעזה ולבנות לעצמו קריירה אקדמית, מלין על המוסר הכפול של אותם פלסטינים שקיבלו אזרחות במקומות אחרים ונהנים מזכויות מלאות בארצות המערב, אך הם מתנגדים למתן אזרחות לאחיהם במדינות-ערב, שממשיכים לסבול מתנאי מחיה קשים. הוא תומך במתן זכויות ואזרחות למי שחפץ בכך בקרב הפלסטינים, תושבי מחנות הפליטים עד להבשלת "זכות השיבה" במקרה הטוב. לדידו, אחרי יותר משישים שנות פליטות, "זכות השיבה" לא נראית באופק. גם במידה ואכן תכיר ישראל ב"זכות השיבה" לפלסטינים, הוא מטיל ספק בכך שקרוב לשני מיליון וחצי הפלסטינים שיושבים בירדן או מיליון ורבע שנושאים אזרחות מערבית ימהרו להתדפק על דלתות הגדה-המערבית ועזה. לדבריו, אלפים כאלה שבו למקומותיהם מאז 1993 והם עדיין בלי אישורי-שהייה רשמיים מישראל. יתרה מזו, הוא טוען שלו ניתנה האפשרות לפלסטינים בגדה ובעזה לצאת לארץ מערבית שמוכנה להעניק להם זכויות אזרחיות, הרי רבבות כבר היו עומדים בטור לשגרירויות גם בשל הפילוג והלוחמה בין חמאס לפתח בשלוש השנים האחרונות - שסיומו נראה רחוק אפילו מהשיבה לפלסטין. אך אם יש ויכוחים בסוגיה הזו, אזי השאלה היא "באיזו מידה האזרחות והתושבות פוגעת בזכות השיבה?". כולם מסכימים שזכות זו נראית רחוקה מאי פעם אם בכלל. המתנגדים אף חוששים מפתרון אמריקאי כפוי של בעיית הפליטים הפלסטינים על חשבון לבנון, וזאת למרות העובדה ששגרירות ארה"ב בלבנון הודיעה על מחויבות אמריקאית להתנגד לכל פתרון שיקפח את הריבונות הלבנונית.

המודל של ספינה לובית בעלת דגל מולדבי, היוצאת מיוון יכול לשמש את ישראל כמודל לחיקוי. נוכח המצוקה במחנות הפליטים בלבנון, אני מציעה שישראל תשקול משלוח ספינה עם מצרכים חיוניים לנזקקים. כפי שלוב מתנערת מאחריות על היוזמה למשלוח ספינת "אמל" בטענה שמדובר ביוזמה ציבורית של "אגודת צדקה", כך יכולים ארגוני הסיוע הישראלים לארגן ספינה בעלת זהות זרה ועל סיפונה יצורפו ח"כים ערבים ויהודים. ניתן גם להזמין טורקים פעילים בארגונים אזרחיים ונציגי אונר"א, סוכנות הסעד לפליטים פלסטינים, להצטרף ליוזמה. כך נוכל לעשות מחטף ליוזמות המתגלגלות למפתננו. זו גם מחווה לטורקים על "עוגמת הנפש" שנגרמה להם מהמשט של ה-31 במאי 2010 - אך זו תהייה בעיקר מחווה אנושית יוצאת-דופן כלפי הפלסטינים שבאמת זקוקים לסיוע.

--

http://www.mideast.co.il/p-2_a-343/

פורסם במעריב 14/7/2010 -להם לא מגיע משט

ספינה עם 2000 טון סיוע הומניטארי עושה את דרכה לחופי עזה. הפעם היוזמה באה מבנו של שליט לוב מועמר אלקדאפי, סיף אלאסלאם. אך דווקא בשבועות האחרונים ,מתברר, שהפלסטינים במחנות הפליטים בלבנון הם אלה שזקוקים לסיוע. עיתון אלחיאת היוצא לאור בלונדון מצטט פעילה אירופאית בסוכנות הסעד במחנות הפליטים בלבנון, מוניקה שהופתעה מהמאמצים הלבנונים לשגר ספינה סיוע לעזה. שאלה את הלבנונים בתום :" למה אתם אוהבים את הפלסטינים בעזה ושונאים את הפלסטינים שלכם

לאחרונה מתנהל דיון ערני בתקשורת הערבית סביב זכויות הפליטים הפלסטינים בלבנון. הסוגיה עלתה לכותרות עקב הצעה של חבר הפרלמנט הדרוזי וליד ג'ונבלט להעניק זכויות שוות לפליטים הפלסטינים בלבנון. אומנם עפ"י פרשנים ערבים, מאחורי ההצעה יש כוונות קנטרניות. בלבנון מתקיים מרקם אתני מאוד עדין בין 11 קבוצות נוצריות ו- 5-פלגים מוסלמים. הענקת אזרחות לפלסטינים נתפסת בהכרח בהקשר פוליטי במקום אנושי. השיעים מתנגדים לכך כי הפלסטינים עלולים להוסיף משקל ללבנונים הסונים. הנוצרים חוששים שמשקלם של המוסלמים יועדף בחלוקת העוגה הלאומית.

כידוע הפלסטינים לא טמנו את ידם בקלחת הפוליטיקה ושימשו זרוע ארוכה של השכנים או פלגים אחרים בלבנון. הקימו את הפתח-לנד וכרתו בריתות שהביאו למלחמת אחים שפרצה ב 1976 ונמשכה 13 שנה. אין ספק שמצב זה תרם לחשדנות בקרב הלבנונים ששילמו מחיר כבד עבור נוכחות הפלסטינים

אך הפלסטינים מצדם ממשיכים לשלם מחיר כבד בהיותם חסרי כל זכויות. שורה של מגבלות חלות על הפליטים. הכנסת חומרי בניין אסורה כניסתם למחנות הפליטים ומה שנחרב אסור שיבנה. פלסטינים לא יכולים לרכוש קרקע או להחזיק בבעלותם רכוש אפילו אם הוא ירושה . 72 מקצועות אסור לפלסטינים לעסוק בהם, מתוכם רפואה, רוקחות ראיית חשבון, הנדסה וכו".

ד"ר אחמד אבו מטר, פלסטיני המתגורר באוסלו, שנמנה עם אלה שהצליחו לצאת מעזה ולבנות לעצמו קריירה אקדמית, מלין על כך שמדינות ערב ממשיכות להשתמש בזכות השיבה כעלה תאנה להמשך הקיפוח של הפליטים הפלסטינים מזכויות אנושיות בסיסיות. אבו מטר תומך במתן אזרחות אד - הוק, עד להבשלת זכות השיבה, אם בכלל. לדידו, אחרי יותר משישים שנות פליטות, זכות השיבה לא נראית באופק. גם במידה וישראל תכיר בזכות השיבה לפלסטינים, הוא מטיל ספק בכך שקרוב לשני מליון וחצי הפלסטינים שיושבים בירדן או מיליון ורבע שנושאים אזרחות זרה ימהרו להתדפק על דלתות הגדה המערבית ועזה. לדבריו, אלפים כאלה שבו למקומותיהם מאז 1993 והם עדיין בלי אישורי שהיה רשמיים מישראל. יתרה מזו, הוא טוען שלו ניתנה אפשרות לפלסטינים בגדה ובעזה לצאת לארץ מערבית שמוכנה להעניק להם זכויות אזרחיות, הרי רבבות כבר היו בטור לשגרירויות זרות!

לאור מצבם הקשה של הפליטים בלבנון אני מציעה לשקול שיגור ספינת סיוע הומניטארי. על הסיפון יצורפו ח"כים ערבים ויהודים במחווה אנושית יוצאת דופן כלפי הפלסטינים שבאמת זקוקים לסיוע

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/132/433.html?hp=1&loc=33&tmp=8475

היפהפיות לפרלמנט העראקי

על אף המצב הבטחוני, עיראק חוגגת ערב הבחירות לפרלמנט. לא מפתיעה התכונה הכלכלית המורגשת בכל מקום בעיקר בשל הוצאות על קמפיינים בשווי 500 מליון דולר. החגיגה הדמוקרטית מלווה בג'ינגלים, ושירים בערבית לטובת עשרות מפלגות המתמודדות על 351 מושבים בפרלמנט, מתוכם הוקצו 25% לנשים. גברים רבים, בתוכם שוטרים ואנשי צבא, מוצאים עצמם עוצרים להצטלם ליד הפוסטרים של הדיבות בחוצות בגדד. אין ספק שמדובר בחידוש האריזה של מועמדות ששם דגש על ההופעה החיצונית ולא רק המסרים. פירוז חאתם היא מועמדת בולטת, לא רק ביופיה, מתוך 1800 נשים המתמודדת על 80 מושבים בפרלמנט. היא רצה כעצמאית וזוכה לתמיכתה של הממפלגה הכורדסתנית הלאומית.כפי שקרה אצלנו, היא מנצלת את מעמדה כדמות ציבורית ידועה ומוכרת בנוף התקשורתי לקידום אג'נגדה פוליטית. באמתחתה רקורד מרשים בהיותה האישה הראשונה בעולם הערבי שמנהלת תחנת טלביזיה אלחוריה מתוך כ-30 שמוכוונות לעיראק. היא מרבה להתראיין, חדת לשון, סמכותית ומצהירה על כוונות לשרת החלשים ולא רק הנשים. כך טוענות רוב המתמודדות. פירוז, בתחילת שנות הארבעים, אסרטיבית בעלת מראה מטופח ומוקפד כמיטב המסורת המערבית. הבדיחה שמתגלגלת כעת בעיראק, שהפרלמנט העראקי יוכל להתבלט בזכות היפהפיות שתיבחרנה. בינתיים נרשמו 14 תאונת בצומת אחד בלבד בעיר כרכוכ- העשירה בנפט- בגלל פוסטר של מתמודדת .

מספר המושבים שהוקצה לנשים מרשים בפני עצמו וגם מתוך השואת המצב אצלנו. בכנסת הנוכחית מכהנות 21 ח"כיות כלומר על כל 6 ח"כים יש ח"כית אחת, לעומת ח"כית אחת על כל ח"כ במדינה המובילה ביצוג הנשים : רואנדה

עיראק עברה תהפוכות מאז שזכתה לעצמאות מהאנגלים ב-1921 וכבר בסוף שנות החמישים שירתה אישה בממשלת עיראק. מצבה של האישה העראקית הורע במשך השנים. עקב המלחמות ההרתפתקניות של סדאם להגדיל שליטה במפרץ הפרסי, רבות נאלצו לבקש מקלט בירדן השכנה, אחרי שהלכו הגברים למלחמות שמהן לא שבו. רבות מהנשים העראקיות, חילוניות בעקירון, הגיעו לפת לחם ונאלצו לעסוק אף בזנות הרחק מהבית, במדינות שכנות, כדי לקיים משפחה.

קרוב לשני מליון עראקים ,בעלי זכות בחירה, יטלו חלק בבחירות ב- 16 מדינות זרות. קהילות אלה של משכילים ובוגרי דמוקרטיות מערביות הם בעלי מודעות פוליטית גבוהה. רבים ישמחו לשוב הביתה בתנאים מתאימים ובחלקם נשים .אין ספק אמרתו של מחמוד דרוויש, הסופר הלאומי הפלסטיני שרירה בעיניהם:" מולדתי איננה מזוודה ואני אינני נוסע" .

מתוך פסיספס רב של 6000 המתמודדים, זיהיתי תלמיד לשעבר בביה"ס שבו למדתי בבגדד, פרנק עיני, המתגורר בלונדון. הוא אף היה שר התחבורה בממשלתו של עלאוי.

הבחירות האלה מתוארות כהסטוריות וגורליות. אין צפי לניצחון מפלגה אחת ברוב המושבים. השאלה המטרידה היא האם תצלח עלייתה של קואליציה יציבה שתוכל לתמרן בין הכוחות והאינטרסים המנוגדים שפועלים בתוך עיראק תוך כיבוש השד העדתי שפרם את המרקם החברתי ? בחירות אלה יכריעו במידה לא קטנה גם את דמות המפה האזורית וישראל בתוכה

רק נתניהו יכול- מעריב 21-4-2010

שפשפתי את עיני למראה המאמר שכותרתו הערבית "תודה לנתניהו" מפרי עטו של הפובליסיט , עבד אלרחמן אלראשד, בעיתון הפופולרי אלשרק אלאוסט, היוצא בלונדון .

אלראשד, שנמנה על האסכולה הערבית הליברלית, מנסה לפצח את חידת נתניהו. ההתנהלות של נתניהו, מעידה לדידו, על אחד משני דברים: או שנתניהו משמש סוכן חשאי בשרות מדינות ערב, או שהוא סובל מתסביך גדולה ונדמה לו שהוא יכול לעשות מה שעולה על רוחו.! בעיניו, נתניהו עלה על מסלול התאבדות ביחסיו עם ארה"ב, עם ההחלטה האחרונה לגרש אלפי פלסטינים בלתי חוקיים. לדעתו הגירוש הפעם הרחיק לכת, לא לפלסטין, אלא אל מחוץ לגבולות ישראל. וזאת, בהמשך לבניה על אדמה כבושה לפי תפיסת הקהילה הבינ"ל, המשך אכלוס עולים חדשים על אדמה פלסטינית ,גירוש אלפי פלסטינים וחיסול טרוריסטים. תמוה בעיניו, איך מנהיג ישראלי מרשה לעצמו להמשיך להביך את בת בריתו, ארה"ב, הלכודה במספר חזיתות: מול הטרור, האיום האראני, אלקאעדה, ונדרשת להרגעת הערבים והקהיליה הבינ"ל . הוא צופה שישראל תמצא עצמה בעין הסערה הבינ"ל. הפלסטינים נדרשים להסתפק בצפיה בתאטרון הטעויות הישראלי מול ממשל אובמה והדבר משרת בראש וראשונה את הצד הפלסטיני. על כן מגיע לנתניהו תודות..

לא נעלם מעיני האינטלקטואלים הערבים שהצד הפלסטיני איננו מגובש, דבר שמקשה עליו להיכנס לתהליך שלום. הליברלים הערבים קוראים את המפה הפוליטית בארצנו כך ששני המנהיגים הישראלי והפלסטיני יתקשו להתקדם במסלול שלום. בצד הפלסטיני, חילוקי דעות בין שני מחנות יריבים, ובצד הישראלי המגבלות הקואליצניות של ממשלת ימין.

אלראשד מצייר תסריט בלהות נוכח המדיניות הישראלית. לדידו, מדיניות זו מגבשת את העולם הערבי והאסלאמי לחזית אחת, כך שגם ארה"ב ואירופה תתקשנה להמשיך ולגונן על ישראל . אבל החמור מכך, שהעולם הערבי ימצא עצמו ללא יכולת להיאבק בכל האלמנטים הקיצוניים: אלקאעדה, הטרור, איראן, בגלל המניפולציה של הכעס שמעוררת מדיניות זו.

רוצה לומר שבמקום שנתניהו יאחד את העולם הערבי סביב אינטרסים משותפים עם מדינת ישראל, כגון מאבק בטרור, באיראן ובאלקעדה, נתניהו פועל נגד האינטרס הישראלי עצמו. תסריט האימים הזה מבטיח שכוחות הרשע ימשיכו להזין את מעגל הדמים בשנאה שמעוותת את החשיבה הבריאה בקרב הערבים, שידועים כרגשנים הרבה יותר מהישראלים. המדיניות הישראלית, המעניקה פרס לקיצונים שמצליחים, בניגוד לדת האסלאם, לשלוח ילדים ונשים לפוצץ עצמם כדי לפגוע באנשים, בבהמות ואפילו בארונות מתים, כפי שהתבטא לאחרונה אחד הפובליסטים הערבים. לא כולם מזילים דמעה על המצב שאליו נקלעה ישראל!!!

על הפוגרום בפס שמעתם?

בבוקר יום 27-1-1969 בעודי בבגדד, הדלקתי לתומי את הטלביזיה כדרכי להפיג את השעמום, בשל סירוב שלטונות עראק כניסת סטודנטים יהודים לאוניברסיטאות עקב הכישלון הערבי במלחמת ששת הימים. היום הזה יזכר כיום האפל ביותר בחיי בעיראק. גופות אזרחים הוצאו להורג ביניהם 9 יהודים בכיכר המרכזית אלתחריר.. לפחות חצי מיליון עראקים צהלו ורקדו סביבם בחגיגה ממושכת נגד המרגלים למען ישראל כביכול. המראה המצמרר קרע את שארית התקווה שיהודי יכול לשרוד בארץ שאוכלת את יושביה, זו..

העיר רמת גן משיקה השבוע את פסל התפילה לזכרם של יהודים שהועלו לגרדום בעירק בחלקם בשנת 1969 ולזכר עשרות יהודים שנרצחו במהלך שלטון הבעת' , בכללם אבי. לא פסחו גם על נערים ונשים. כמי שהיתה עדה לימים האפלים ההם, זו מחווה מעוררת כבוד. קדמה לה הצעת חוק שאישרה הכנסת, המחייבת את ממשלת ישראל לדרוש ,במו"מ עתידי לשלום, פיצויים ממדינות ערב על הרכוש היהודי הרב שנצבר במהלך 3000 שנה ששווה פי ארבע לשטח מדינת ישראל היום. רכוש זה נגזל מהפליטים היהודים ערב קום המדינה. אחרי 60 שנה, נוצרה הזדמנות לראיה מחודשת של נושא הפליטים מארצות ערב.

החוק שהתקבל בא לעשות צדק עם אותם פליטים יהודים ששילמו מחיר כבד בארצות ערב ובישראל כאחד, הן ברמת התודעה והמודעות והן ברמה ההסברתית. לצערי פסח החוק על חלק חשוב שהוא הטמעת העובדות ההסטוריות במערכת החינוך. מדובר בפרק של הסטוריה מפוארת של קהילות עתיקות יומין שאף קדמו לאסלאם בחצי האי ערב. לישראל הגיעו 850,000 פליטים יהודים מארצות ערב. וזאת בתקופה של חילופי אוכלוסין אחרי מלחמת העולם השניה. הנרטיב הציוני הקפיד לקרוא להם עולים שבאו להגשים את החלום הציוני. בינתייים הנרטיב הפלסטיני היה עקבי ודבק בשימוש בפליטים פלסטינים שמספרם הלך וגדל גם בתוך מחנות הפליטים בארצות ערב על אף סיוע של 3 מליארד דולר, סיוע חסר תקדים, שקיבלו מאונרא סוכנות הסעד הבינ"ל. נקלענו למצב אבסורדי בו ישראל קלטה את כל הפליטים היהודים בעוד שמספר הפליטים הפלסטינים שהיה כ 680,000 המריא לכ 4.5 מליון!!!. האסימטריה זועקת לשמיים, הן במבחן המודעות והן במבחן התיחסות האו"ם. העולם יודע רק על "הנכבה" של צד אחד,הפלסטינים.

סוגיית הרכוש היהודי בארצות ערב זכתה לייצוג מפתיע במאמר המערכת של עיתון אלקודס אלערבי היוצא לאור בלונדון. העורך הראשי עבד אלבארי עטואן מחמיא לשלטונות מצרים על שיפוץ בית הכנסת היהודי על שם משה בן מימון לאחרונה, מהלך שמשקף גישה תרבותית לדידו. הוא קורא לכל מדינות ערב לאמץ את המודל כדי ליצור לגיטימציה וסימטריה עם דרישה ערבית כלפי הרכוש הערבי והמקומות הקדושים בישראל. המאמר מצביע על הקריאה של ארצות ערב ליהודים לשוב אל מולדתם לקבל חזרה את רכושם,קריאה שלא נפלה על אוזניים קרויות ,בעוד שישראל מסרבת בתוקף להעניק לפלסטינים את זכות השיבה.

מלבד האי דיוקים, מפתיע יותר שהכותב מתקומם נגד העובדה שארה"ב, אירופה ואפילו ארצות ערב העשירות מתבקשות לתת פיצויים לפלסטינים על עוול שגרמה לו ישראל כלשונו. ישראל היא זו שצריכה לפצות את הפלסטינים על הגזל של האדמה והניצול המתמשך לדבריו. בין התגובות שגרר המאמר בלטה טענה מקוממת ששוללת את העובדה שהיהודים הגיעו לפני האסלאם בחצי האי ערב כשהם מתעלמים מהמלחמות שניהל הנביא מוחמד נגד היהודים.

כאן מקומה של מערכת החינוך בלימוד העובדות כדי להציב תשובה הולמת לטעונים מסוג זה המתעלמים מעובדות הסטוריות. כל תלמיד חייב לדעת על תרומתן של קהילות יהודיות לחיים במדינות ערב ועל סבלן במהלך גלי הפגורום שטלטלו את חייהן במאה העשרים בפס שבמרוקו, בעיראק, בטריפולי בסוריה,ובתימן. בני קהילות אלה עדיין משלמים את המחיר בהיותם רחוקים מהעוגה הלאומית.

ההסטוריה המפוארת של קהילות יהודיות לא רק חשובה בפני עצמה אלא גם בגלל הערך המוסף שהיא מביאה להתמודדות מול השקרים והבורות סביבנו שלא לדבר על חשיבותה הרבה במו"מ לשלום, כי היא מציגה משואה בה שני צדדים סבלו ושילמו מחיר. תשלום פיצויים לכל הפליטים, יהודים וערבים כאחד מקרן בינ"ל, הכרחי לסיום האיבה גם לפי המסורת הערבית הנהוגה בארצנו.