שיר של שרית חדד בבגדד

פרסם במעריב  31/5/2010

במסגרת פסטיבל הסטודנטים שנערך לפני כשלושה שבועות באוניברסיטת בגדד עלתה לבמה עיראקית בת 21, ראשה עטוף צעיף. היא פצחה בשיר "אהבה בתוכי" של שרית חדד תוך תשואות סוערות של הקהל. מדהים? גם עבורי? בשנת 1971, זמן קצר אחרי שברחתי מעיראק לישראל, פתחה אותה אוניברסיטה, אוניברסיטת בגדד, קתדרה ללימודי שפה וספרות עברית, כדי להכשיר אנשים מיומנים לעבוד בשרותי הביטחון ובמשרד החוץ העיראקי בזמן שלטון הבעת'. הקתדרה הזו ממשיכה לתפקד גם בימים אלו. היא מונה כשלושה תריסרי מורים, נוצרים ומוסלמים ששוקדים על מלאכת העברת הקורסים השונים בקריאת עיתונות, ספרות, שירה עברית ופולקלור. מצד שני, לימוד השפה העברית, כמוהו כלימוד פרסית, הפך לנושא שנלמד רק על ידי הדחויים מחוגי הלימוד של שפות אירופאיות. לא רק שמעמדו של החוג ירד בשל חוסר הצעות עבודה, אלא שהלימוד הינו תיאורטי ללא תרגול, בהעדר נוכחות של יהודים.

אוניברסיטת בגדד, זכורה לי כזירה פוליטית ממנה התרחקו עמיתי הסטודנטים היהודים כמו מאש. שירה פומבית במקום כזה, ועוד בשפה העברית, מלמדת על תופעה חדשה של פתיחות בקרב הדור הצעיר במדינות ערב. התופעה הזו אינה יחודית לעיראק בלבד. גם בכווית רואים ניצנים שלה. בראיון לתחנת הטלביזיה אלערבייה –הנחשבת למתונה- אמרה אמה, זמרת כוויתית, שאיננה מוצאת פסול בכך שהיא שרה במועדוני סטודנטים בארצה את שיר "הווה נגילה". אמה נתלתה באילנות גבוהים והזכירה שמדובר בשיר שביצעה בעבר דלידה, הדיבה הצרפתייה ממוצא מצרי. היא הסבירה שמדובר בפולקלור שאינו קשור לנושא פוליטי.

כמי שחוותה פרק חיים קשה תחת משטר הבעת' בעיראק, תופעת השירה מסמלת בעיני בגרות המאפשרת הפרדה בין פוליטיקה לתרבות מחד ומאידך סובלנות לשונה ולזולת. באותם ימים אפלים, זכורה לי סדרה "הכר את האויב" ששודרה בכווית ועיראק המציגה את היכולות של ישראל וריתקה קהל רב, שהיה צמא למידע על ישראל. באותם זמנים לכל תו הייתה בהכרח משמעות פוליטית. היום בעידן הדיגיטלי נסדק החיץ ונפתחו אפשרויות רבות בפני הצרכן הערבי שצמא לדעת. תחושה זו התחזקה אצלי במפגש לפני מספר שבועות עם עיתונאים ערבים במסגרת כנס לשיפור הדיווח העיתונאי על המזה"ת בלונדון. על אף זהותו הישראלית, איתי אנגל מערוץ 2, זכה בו לתשומת לב רבה ע"י קולגות ערבים ובכללם עיתונאים עראקים. הם שיבחו אותו על כך שהעלה על סדר היום את הנושא של חיסול קרוב למאתיים עיתונאים שדיווחו מהשטח על הנעשה בעראק.

במעמד חלוקת הפרסים, בנוסף לאיתי, הוענקו פרסים לעוד שני עיתונאים ישראלים, לצד עיתונאים ערבים, פלסטינים ואנגלים על פועלם כדי לחשוף את האמת ולקירוב השלום במזרח התיכון. החגיגה התנהלה במועדון אוקספורד וקמברידג', ברוב פאר והדר, בחסותו של שיח' מוחמד בן עיסא אל ג'אבר, טייקון סעודי, החולש על אימפריה של עסקים חובקי עולם. נעים היה לראות פטרון ערבי שמזה שבע שנים מקדם שלום והבנה בין העמים.

השירה העברית בעיראק וכווית, ומפגשי העיתונאים הערבים והישראלים, מראים לנו כי יש פנים רבות לעולם הערבי. אסור לנו לשבת בחיבוק ידיים נוכח התסכול המתמשך ממשבר ההנהגה באזור . אנחנו חיים בעידן של חברה אזרחית בה הערוצים הלא פורמליים הם עדיין האופקים היעילים ביותר להידברות על בסיס שווה. עוד לא אבדה תקוותנו.

היפהפיות לפרלמנט העראקי

על אף המצב הבטחוני, עיראק חוגגת ערב הבחירות לפרלמנט. לא מפתיעה התכונה הכלכלית המורגשת בכל מקום בעיקר בשל הוצאות על קמפיינים בשווי 500 מליון דולר. החגיגה הדמוקרטית מלווה בג'ינגלים, ושירים בערבית לטובת עשרות מפלגות המתמודדות על 351 מושבים בפרלמנט, מתוכם הוקצו 25% לנשים. גברים רבים, בתוכם שוטרים ואנשי צבא, מוצאים עצמם עוצרים להצטלם ליד הפוסטרים של הדיבות בחוצות בגדד. אין ספק שמדובר בחידוש האריזה של מועמדות ששם דגש על ההופעה החיצונית ולא רק המסרים. פירוז חאתם היא מועמדת בולטת, לא רק ביופיה, מתוך 1800 נשים המתמודדת על 80 מושבים בפרלמנט. היא רצה כעצמאית וזוכה לתמיכתה של הממפלגה הכורדסתנית הלאומית.כפי שקרה אצלנו, היא מנצלת את מעמדה כדמות ציבורית ידועה ומוכרת בנוף התקשורתי לקידום אג'נגדה פוליטית. באמתחתה רקורד מרשים בהיותה האישה הראשונה בעולם הערבי שמנהלת תחנת טלביזיה אלחוריה מתוך כ-30 שמוכוונות לעיראק. היא מרבה להתראיין, חדת לשון, סמכותית ומצהירה על כוונות לשרת החלשים ולא רק הנשים. כך טוענות רוב המתמודדות. פירוז, בתחילת שנות הארבעים, אסרטיבית בעלת מראה מטופח ומוקפד כמיטב המסורת המערבית. הבדיחה שמתגלגלת כעת בעיראק, שהפרלמנט העראקי יוכל להתבלט בזכות היפהפיות שתיבחרנה. בינתיים נרשמו 14 תאונת בצומת אחד בלבד בעיר כרכוכ- העשירה בנפט- בגלל פוסטר של מתמודדת .

מספר המושבים שהוקצה לנשים מרשים בפני עצמו וגם מתוך השואת המצב אצלנו. בכנסת הנוכחית מכהנות 21 ח"כיות כלומר על כל 6 ח"כים יש ח"כית אחת, לעומת ח"כית אחת על כל ח"כ במדינה המובילה ביצוג הנשים : רואנדה

עיראק עברה תהפוכות מאז שזכתה לעצמאות מהאנגלים ב-1921 וכבר בסוף שנות החמישים שירתה אישה בממשלת עיראק. מצבה של האישה העראקית הורע במשך השנים. עקב המלחמות ההרתפתקניות של סדאם להגדיל שליטה במפרץ הפרסי, רבות נאלצו לבקש מקלט בירדן השכנה, אחרי שהלכו הגברים למלחמות שמהן לא שבו. רבות מהנשים העראקיות, חילוניות בעקירון, הגיעו לפת לחם ונאלצו לעסוק אף בזנות הרחק מהבית, במדינות שכנות, כדי לקיים משפחה.

קרוב לשני מליון עראקים ,בעלי זכות בחירה, יטלו חלק בבחירות ב- 16 מדינות זרות. קהילות אלה של משכילים ובוגרי דמוקרטיות מערביות הם בעלי מודעות פוליטית גבוהה. רבים ישמחו לשוב הביתה בתנאים מתאימים ובחלקם נשים .אין ספק אמרתו של מחמוד דרוויש, הסופר הלאומי הפלסטיני שרירה בעיניהם:" מולדתי איננה מזוודה ואני אינני נוסע" .

מתוך פסיספס רב של 6000 המתמודדים, זיהיתי תלמיד לשעבר בביה"ס שבו למדתי בבגדד, פרנק עיני, המתגורר בלונדון. הוא אף היה שר התחבורה בממשלתו של עלאוי.

הבחירות האלה מתוארות כהסטוריות וגורליות. אין צפי לניצחון מפלגה אחת ברוב המושבים. השאלה המטרידה היא האם תצלח עלייתה של קואליציה יציבה שתוכל לתמרן בין הכוחות והאינטרסים המנוגדים שפועלים בתוך עיראק תוך כיבוש השד העדתי שפרם את המרקם החברתי ? בחירות אלה יכריעו במידה לא קטנה גם את דמות המפה האזורית וישראל בתוכה

הנביא יחזקאל

לכל אורך שנות ילדותי בעיראק, עוד בטרם בא לעולם השיר הידוע "אל אל יחזקאל" בביצועה של שלישיית "החלונות הגבוהים", ציוותה אותנו אמי ז"ל, שהיתה מופקדת על תיק החינוך והמורשת בבית, לצאת לפקוד בחג השבועות את קבר הנביא יחזקאל.

שיירת מסע היתה יוצאת כל שנה בחג, לפיכך, מביתנו בבגדאד, בדרכה לקבר הקדוש השוכן בכפר אל-כִּפְל, לא הרחק מהגנים התלויים של בבל. לא היינו היחידים שעשו את הדרך לקברו של הנביא, שפעל בתקופת בית ראשון. זו היתה הילולה ססגונית שלה היו שותפים יהודים רבים בימי הקיץ החם. השיירות עברו דרך השוק הישן באל-כפל. שם הצטיידנו בנרות ובמלבושים חדשים, שאותם עטינו על עצמנו בבואנו לבקש את ברכת הנביא. עם הידלדלות האוכלוסיה היהודית בעיראק, תפסו את מקומנו המוסלמים כעולי הרגל לקברו של הנביא.

מאז נותר מתחם הקבר על תלו, ולאחרונה החלו בו עבודות שיפוץ. העבודה נעשו ביוזמתם של עיראקים שיעים, והיא התבררה כמסווה להסרת הכתובות העבריות וכיוזמה שנועדה לשנות את צביונו היהודי של האתר ולהפכו למסגד. בהודעה מטעם הממונה על הווקף השיעי בעיראק נאמר, שהרשות האחראית על העתיקות שוללת כל קשר יהודי לאתר.

הידיעה פשטה כאש בשדה קוצים בקרב יהודים יוצאי עיראק הפזורים בעולם. בראש הנרתמים לפעול עמד חתן פרס ישראל לספרות ערבית, פרופ' שמואל מורה. חוברו עצומות, נעשו פניות לאינטלקטואלים עיראקים ולשגרירי עיראק באירופה, וכל זאת כדי להותיר את צביונו היהודי של המקום. בעוד שהפוליטיקה העיראקית עסוקה במלאכת הרכבת הממשלה העתידית, בעקבות הבחירות הדמוקרטיות לפרלמנט, פרסם אחד מגדולי השיעה במדינה, איתוללה אל-שיח אל-ריכאבי, גילוי דעת בנושא. את דבריו הפנה ריכאבי, בן לשבט המתגורר לא הרחק מקבר הנביא יחזקאל, לעלי אל-סיסתאני, אייתוללה בכיר, אחד מגדולי הדור מקרב השיעה, שמרכזו בעיר הקדושה נג'ף.

באיגרתו ציין השייח אל-ריכאבי: "למעשה, קברו של הנביא יחזקאל זה, לפי מיטב ידיעתי, שייך על-פי הקדש (וקף) לקהילה היהודית בעיראק. נוסף לכך, נודע לי שהדבר נעשה ללא היתר מראש מטעם היהודים, לשפץ, לחדש ולבצע".

שמירה על צביונו של קבר הנביא יחזקאל הינה מקרה בוחן בהתייחסות העולם הערבי לעשרות קברים של נביאים יהודים ברחבי עיראק, שהיו כפופים בעבר למנהלת הווקף היהודית. הנושא מעורר שאלות רבות ביחס לגורלם של אתרים יהודים הפרוסים בחצי האי ערב בכלל, אליו הגיעו ראשוני היהודים לפני כ-3000 שנה, אך בו שורדים כיום רק יהודים מעטים, כתוצאה מהקמת מדינת ישראל וחילופי האוכלוסין שאירעו לאחריה. באיגרתו, ביקש השייח אל-רכאבי מהרשויות לעמוד לימין הצדק, היושר ושמירת הזכויות והרכוש, וזאת בהתאם לערכי האסלאם

לאור תרומתם הענפה של יהודי עיראק לארץ שבה חיו במשך אלפי שנים ושממנה גורשו כפליטים, לא מיותר לצפות למחווה שיעית כלפי אתרי המורשת שהותירו אחריהם בארץ הולדתם, דוגמת קבר הנביא יחזקאל 

ח'אלד אל-קשטיני, פובליציסט עיראקי המפרסם את טוריו בעיתון א-שרק אל-אווסט, שיבח באחרונה את יהודי עיראק וכשהוא מעלה על נס תרומה בסך שלושה מיליון ליש"ט שהרים נדבן יהודי, נעים דנגור, למימון מלגות לתלמידים עיראקים. לא היה אקט של יחסי ציבור, אלא ביטוי כן לאהבה והערכה לאותה ארץ שבה חיו אבותינו.