‏הצגת רשומות עם תוויות יהודים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יהודים. הצג את כל הרשומות

מרוקו-בחוץ המאבטח- בפנים בית הכנסת הומה


קזבלנקה. "העיר הלבנה" של מרוקו הרוחשת חיים, המפוקקת והסואנת, מציעה לתייר המזדמן בדרך שבשגרה מגוון עשיר של מראות, ריחות וצבעים. עבור הצעירים היהודים, הופכת העיר בערב ליל הסדר למוקד עליה לרגל. הם באים להורים מכל קצוות עולם, מביאים איתם מצות , יין וודקה  כשרים ומבלים שבוע של חגיגות, עד השעות הקטנות של הלילה. אבל גם שולחן חג הגדוש במנות על פי מיטב המסורת המרוקנית לא מצליח להקהות את התחושה שאנו עדים לשרידים של קהילה שנכחדה. זהו סיפור יציאת מצרים נוסח מרוקו.
משהתרוקנה מרוקו מיהודיה, נותרו בה רק האמידים שבהם, חלקם טייקונים של ממש כמו יזמי הנדל"ן . אחרים הם אנשי עסקים ובעלי מקצועות חופשיים, בעיקר מהנדסים ורופאים. כתריסר מהם מכונסים בשכונת  היוקרה אנפה, לצידם של עשירי קזבלנקה המוסלמים. שומרים במדים עומדים בפתחי הוילות היפות, הטובלות בירק, ועוקבים במבטם אחרי העוברים והשבים. באחד מבתי השכונה , ללא סימן חיצוני מיוחד, שוכן בית הכנסת היהודי של אנפה, בית הכנסת, המרהיב ביופיו, נבנה לפני כעשר שנים, ובערב פסח תשע"א התמלא עד אפס מקום. את האולם המואר גדשו גברים בחליפות מהודרות, שרים בקולות ערבים, ואחר כך הלכו לחגוג את ליל הסדר בבתיהם.  
בית הכנסת של אנפה, הוא עדות לאופייה של שארית הקהילה היהודית העתיקה של מרוקו,שמנהלת ברובה חיי קהילה מאורגנים ומקיימת בתי ספר, גני ילדים ומועדונים משלה. .בחוץ מוצב דרך קבע, כבפתח כל מוסד יהודי מוצב דרך קבע. אין תמה אפוא, כמו בכל מוסד יהודי במדינה, שוטר מטעם הממשל המרוקני. אין תמה איפה, שהרב חזות, רב בית הכנסת המרכזי של קזבלנקה, מספר בעברית קולחת ובחצי חיוך,  שבמהלך "עופרת יצוקה", חיי היהודים בקזבלנקה היו בטוחים יותר מאשר בישראל"...
גן עדן לעשירים
ארץ שחיה תחת ברכה"

מה שמתרחש עכשיו במרוקו הוא יציאת מצרים של המרוקנים", מספר אחד היהודים שפגשנו. באופן סמלי, הוא מסביר,זוהי היציאה של המרוקנים מעבדות לחרות. ישבנו אתו ועם משפחתו סביב שולחן הסדר בביתם המהודר בסגנון מעורב מרוקני ומערבי. בן שיחנו וזוגתו דוברי עברית. על השולחן הועמסו מנות סלטים משובחות, ומן המנה העיקרית לא נפקד גם מקומן של פטריות כמהין, שאותן ניתן למצוא במרוקו לבדה. 

אל השולחן הסבו גם שני בניהם הצעירים ובתם הנשואה, המתגוררת עם בעלה בצרפת.  מתברר, כי הצעירים היהודים יוצאים להמשך לימודיהם אל מחוץ למרוקו, לרוב בצרפת, נמשכים אל רמת הלימודים הגבוהה, ומסתייעים בצרפתית,השגורה בפיהם , היא שפת ההוראה בבתי הספר היהודיים הפרטיים. לאחר שנישאו והקימו משפחה, חוזרים רבים מן הצעירים הללו כזוגות נשואים למרוקו, לחיות לצד הוריהם. ועוד גילוי מפתיע: בשנים האחרונות הפך פסח במרוקו ל"בון טון" של הצעירים היהודיים: הם באים מכל קצווי העולם, בהם גם יהודים לא-מרוקנים, לעיר מרקש, מביאים אתם מצות כשרות, יין כשר, וודקה כשרה, ומבלים שבוע של חגיגות עד השעות הקטנות של הלילה.
 למה בוחרים יהודים אמידים, שפתוחות בפניהם אפשרויות לחיות במערב, להישאר בארץ ערבית? לתשובה שני היבטים עיקריים, הראשון הוא נוחות כלכלית: מרוקו היא גן עדן לעשירים. כך מכיח ביקור לדוגמא בדירת הגן המפוארת של זוג יהודי מבוגר, שכל ימיו חי חיי תענוגות. לרשות הזוג עומד צוות קבוע של נהג צמוד, מבשלת ומנקה. המשרת הנאמן טורח סביב האורחים, עורך את שולחן הסעודה העשיר במטעמים, מגיש יין ודאג למלא כל בקשה קטנה כגדולה. קשה לעמוד מול פיתוי כזה. 
חשוב לא פחות הוא ההיבט השני: תחושת השייכות העמוקה של יהודי מרוקו לארצם. "מרוקו היא מולדתי, היא ביתי", אומרת פאני מרגי, מעצבת בגדים, ששבה לקזבלנקה לאחר שהות של 25 שנים בצרפת. למרגי, המגדירה עצמה כמהפכנית מאוטיסטית לשעבר, יש ספור חיים מרתק. הוא כולל עלייה מחתרתית לישראל בגיל 17, פעילות שמאלנית רדיקלית בפריז כנציגת הפנתרים השחורים בצרפת, והכשרה כפסיכולוגית קלינית. היא שבה למרוקו ב-1993, תקופת האופוריה שלאחר חתימת הסכמי אוסלו, כשהתקווה לשלום עם הפלסטינים ריחפה באוויר. את התודעה הציונית שלה איבדה לאחר מלחמת ששת הימים, בעקבות מה שנראה בעיניה כדיכוי הפלסטינים. היום היא מגדירה את עצמה יהודיה מרוקנית עם תרבות ערבית וצרפתית. "אני הפרי של הקולוניזציה הצרפתית של מרוקו. היא מצהירה .זהו ניסיון מיוחד".

מרגי מסוגלת להתפייט גם בעברית כשהיא מתארת את זיקתה לארץ שבה נולדה. "כשאני במרוקו, אני בהרמוניה עם השמים והארץ. אני מרגישה שאני חלק מהקוסמוס. הריחות, השמש, הגשם, הרטיבות, החום, זה חלק פיזי ממני, כמו אהבת אם. מרוקו היא ארץ שחיה תחת ברכה. כאילו תחת הכוח של אלוהים. יש בה משהו קדוש, כמו ירושלים. אני מרגישה בבית, בארץ שלי. בעצם, מעולם לא עזבתי את מרוקו".
געגועים למהגרים

מחכים ליהודים שישובו

האם לנוכח הזעזועים שעובר עכשיו העולם הערבי, תוכל להישמר תחושת הביטחון של יהודי מרוקו؟  כל מי שנדרש לשאלה, יהודי כמוסלמי, סבורים ששאלה זו היא ביטוי טיפוסי של בורות ושל גסות רוח ישראלית. מסבירים כולם. היהודים היו מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מן המרקם החברתי המרוקני, וכך יישארו גם לאחר "האביב הערבי".

פהד יעטה, עורכו של השבועון בשפה הצרפתית "לה נובל טריביון", מסביר כי "היהודים הם חלק מן הזהות המרוקנית. זהות זו יש לה שורשים יהודיים, ברבריים, אפריקניים וערביים."  יעטה הוא איש מרשים בעל שפם עבות. אביו היה קומוניסט, והוא עצמו דובר רוסית שוטפת. "עבורנו, מרוקנים הם מרוקנים", הוא אומר בניסוחו הקולח, ומבהיר כי "על פי חוק הלאומיות המרוקני, אתה נשאר מרוקני, גם אם אתה מהגר לארץ אחרת. אתה לא יכול לחדול להיות מרוקני. אם היהודים רוצים לחזור למרוקו, הם ברוכים הבאים".

כדי להמחיש את הקשר העמוק בין מרוקו ליהודיה, מספר לנו יעטה על ביקור שערך בפיגיג, עיר עתיקה השוכנת במזרחה של מרוקו, סמוך לגבול עם אלגי'ריה: "בכניסה לעיר, הדבר הראשון שאתה רואה הוא המלאח (הרובע היהודי). המלאח ריק. וכל הבתים שומרו בדיוק כפי שהיו, ריקים ונעולים. זה מרשים מאוד. אתה מבין שחיו שם אנשים רבים, ומחכים להם שישובו".
 אבל כיסופיהם של המוסלמים לא מחפים על העובדה שמהקהילה המפוארת  נותרו רק שרידים.   את היעלמותה של הקהילה זו מבכה סימון לוי, מנהלו של המוזיאון היהודי בקזבלנקה.האיש בעל הקול הרועם, מקדיש את חייו לשיקומם של בתי הכנסת העתיקים בעיר פז. הוא שופך אש וגופרית על המדינה הציונית, זו שחיסלה, לדבריו, את יהדות מרוקו בפרט, ואת יהדות המזרח בכלל. פעם, אומר לוי, היו היהודים ארבעה אחוזים מאוכלוסיית מרוקו ואילו היום, "נושלה מרוקו מיהודיה". אחר כך יסביר, שהיהודים חוששים להביע את דעתם על המצב, משום שהם פוחדים משינוי. למרות החזות השלווה,מבינים מיד , שתמונת המצב מורכבת יותר ממה שנראה על פני השטח..

בעיצומו של נחשול הזעם, המציף את העולם הערבי, נדמה שמרוקו מכוונת את עצמה ל"אבולוציה ולא לרבולוציה", כפי שהגדיר זאת אחד היהודים. התביעה העיקרית העולה מן השיח הציבורי היא להנהגת רפורמות בחברה ובממשל: תיקון החוקה, יתר ליברליזציה, מיגור השחיתות. כך לדוגמה, מדווחת כותרת ראשית בעיתון  "אלסבאח" על התארגנות של פורום בפייסבוק של 150 שופטים, הדורשים לפטר את שר המשפטים ולהפוך את מערכת המשפט למערכת עצמאית ובלתי תלויה.

העיתונאים מצדם, תובעים את ניסוחו של קוד אתי חדש, שיבטל את עונש המאסר של מי שהפר את האיסור לכתוב על אחד משלושת הלאווים: המלך ומשפחתו, האסלאם ושאלת המרוקניות של הסהרה. פניה של מרוקו, לפי פהד יעטה העורך, הם לכיוון הקמתה של מונרכיה פרגמנטרית בהנהגת המלך, האהוב ומקובל על בני עמו. מבחינה זו, מרוקו היא מודל ייחודי בעולם הערבי, והיא איננה דומה למצרים ולתוניסיה.
עדות לתפיסת המלך כמובילן של הרפורמות, היא העובדה שבהפגנות נושאים המפגינים את תמונתו של המלך, ואינם משחיתים אותה, כפי שעשו במצרים לתמונותיו של מובארק וכפי שנוהגים בימים אלה עם תמונתו של אסד בסוריה. הכוח המניע של הגל החדש איננו הרצון לנתץ את המבנה השלטוני הקיים, אלא השאיפה לחולל שינוי חברתי ופוליטי. היהודים מברכים על השינוי הצפוי, והם מבקשים להיות חלק ממנו.
גם המהפכנית לשעבר מרגי מאמינה שבמרוקו מנשבות רוחות של תקווה, גם עבור המיעוט היהודי הקטן. "אין בעיה יהודית במרוקו. אנחנו מיעוט כל כך קטן. היא מסבירה. העם המרוקני הוא עם מיוחד. יהיו הפגנות, אבל העם לא ישבור את הכלים. הוא אוהב את המלך. הוא רק מבקש שהעשירים יתנו לו חלק ממה שיש להם".

האם הדו-קיום המיוחד הזה, בארץ המיוחדת הזו,  יכול להיות מיושם גם באזור שלנו? : "הישראלי הממוצע מתקשה להבין את היחסים ההרמוניים המתקיימים בין הקהילות השונות החיות במרוקו", מסכם  העיתונאי היהודי-מרוקני קלוד סנוף." הכרה הדדית בין מוסלמים, נוצרים וגם יהודים, ו היא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום כאן. מהבחינה הזו, מרוקו צריכה להוות השראה עבור שני הצדדים היריבים, הישראלים והפלסטינים לפתרון הסכסוך".

שיר של שרית חדד בבגדד

פרסם במעריב  31/5/2010
במסגרת פסטיבל הסטודנטים שנערך לפני כשלושה שבועות באוניברסיטת בגדד עלתה לבמה עיראקית בת 21, ראשה עטוף צעיף. היא פצחה בשיר "אהבה בתוכי" של שרית חדד תוך תשואות סוערות של הקהל. מדהים? גם עבורי? בשנת 1971, זמן קצר אחרי שברחתי מעיראק לישראל, פתחה אותה אוניברסיטה, אוניברסיטת בגדד, קתדרה ללימודי שפה וספרות עברית, כדי להכשיר אנשים מיומנים לעבוד בשרותי הביטחון ובמשרד החוץ העיראקי בזמן שלטון הבעת'. הקתדרה הזו ממשיכה לתפקד גם בימים אלו. היא מונה כשלושה תריסרי מורים, נוצרים ומוסלמים ששוקדים על מלאכת העברת הקורסים השונים בקריאת עיתונות, ספרות, שירה עברית ופולקלור. מצד שני, לימוד השפה העברית, כמוהו כלימוד פרסית, הפך לנושא שנלמד רק על ידי הדחויים מחוגי הלימוד של שפות אירופאיות. לא רק שמעמדו של החוג ירד בשל חוסר הצעות עבודה, אלא שהלימוד הינו תיאורטי ללא תרגול, בהעדר נוכחות של יהודים.

אוניברסיטת בגדד, זכורה לי כזירה פוליטית ממנה התרחקו עמיתי הסטודנטים היהודים כמו מאש. שירה פומבית במקום כזה, ועוד בשפה העברית, מלמדת על תופעה חדשה של פתיחות בקרב הדור הצעיר במדינות ערב. התופעה הזו אינה יחודית לעיראק בלבד. גם בכווית רואים ניצנים שלה. בראיון לתחנת הטלביזיה אלערבייה –הנחשבת למתונה- אמרה אמה, זמרת כוויתית, שאיננה מוצאת פסול בכך שהיא שרה במועדוני סטודנטים בארצה את שיר "הווה נגילה". אמה נתלתה באילנות גבוהים והזכירה שמדובר בשיר שביצעה בעבר דלידה, הדיבה הצרפתייה ממוצא מצרי. היא הסבירה שמדובר בפולקלור שאינו קשור לנושא פוליטי.

כמי שחוותה פרק חיים קשה תחת משטר הבעת' בעיראק, תופעת השירה מסמלת בעיני בגרות המאפשרת הפרדה בין פוליטיקה לתרבות מחד ומאידך סובלנות לשונה ולזולת. באותם ימים אפלים, זכורה לי סדרה "הכר את האויב" ששודרה בכווית ועיראק המציגה את היכולות של ישראל וריתקה קהל רב, שהיה צמא למידע על ישראל. באותם זמנים לכל תו הייתה בהכרח משמעות פוליטית. היום בעידן הדיגיטלי נסדק החיץ ונפתחו אפשרויות רבות בפני הצרכן הערבי שצמא לדעת. תחושה זו התחזקה אצלי במפגש לפני מספר שבועות עם עיתונאים ערבים במסגרת כנס לשיפור הדיווח העיתונאי על המזה"ת בלונדון. על אף זהותו הישראלית, איתי אנגל מערוץ 2, זכה בו לתשומת לב רבה ע"י קולגות ערבים ובכללם עיתונאים עראקים. הם שיבחו אותו על כך שהעלה על סדר היום את הנושא של חיסול קרוב למאתיים עיתונאים שדיווחו מהשטח על הנעשה בעראק.

במעמד חלוקת הפרסים, בנוסף לאיתי, הוענקו פרסים לעוד שני עיתונאים ישראלים, לצד עיתונאים ערבים, פלסטינים ואנגלים על פועלם כדי לחשוף את האמת ולקירוב השלום במזרח התיכון. החגיגה התנהלה במועדון אוקספורד וקמברידג', ברוב פאר והדר, בחסותו של שיח' מוחמד בן עיסא אל ג'אבר, טייקון סעודי, החולש על אימפריה של עסקים חובקי עולם. נעים היה לראות פטרון ערבי שמזה שבע שנים מקדם שלום והבנה בין העמים.

השירה העברית בעיראק וכווית, ומפגשי העיתונאים הערבים והישראלים, מראים לנו כי יש פנים רבות לעולם הערבי. אסור לנו לשבת בחיבוק ידיים נוכח התסכול המתמשך ממשבר ההנהגה באזור . אנחנו חיים בעידן של חברה אזרחית בה הערוצים הלא פורמליים הם עדיין האופקים היעילים ביותר להידברות על בסיס שווה. עוד לא אבדה תקוותנו.



הנביא יחזקאל

לכל אורך שנות ילדותי בעיראק, עוד בטרם בא לעולם השיר הידוע "אל אל יחזקאל" בביצועה של שלישיית "החלונות הגבוהים", ציוותה אותנו אמי ז"ל, שהיתה מופקדת על תיק החינוך והמורשת בבית, לצאת לפקוד בחג השבועות את קבר הנביא יחזקאל.

שיירת מסע היתה יוצאת כל שנה בחג, לפיכך, מביתנו בבגדאד, בדרכה לקבר הקדוש השוכן בכפר אל-כִּפְל, לא הרחק מהגנים התלויים של בבל. לא היינו היחידים שעשו את הדרך לקברו של הנביא, שפעל בתקופת בית ראשון. זו היתה הילולה ססגונית שלה היו שותפים יהודים רבים בימי הקיץ החם. השיירות עברו דרך השוק הישן באל-כפל. שם הצטיידנו בנרות ובמלבושים חדשים, שאותם עטינו על עצמנו בבואנו לבקש את ברכת הנביא. עם הידלדלות האוכלוסיה היהודית בעיראק, תפסו את מקומנו המוסלמים כעולי הרגל לקברו של הנביא.

מאז נותר מתחם הקבר על תלו, ולאחרונה החלו בו עבודות שיפוץ. העבודה נעשו ביוזמתם של עיראקים שיעים, והיא התבררה כמסווה להסרת הכתובות העבריות וכיוזמה שנועדה לשנות את צביונו היהודי של האתר ולהפכו למסגד. בהודעה מטעם הממונה על הווקף השיעי בעיראק נאמר, שהרשות האחראית על העתיקות שוללת כל קשר יהודי לאתר.

הידיעה פשטה כאש בשדה קוצים בקרב יהודים יוצאי עיראק הפזורים בעולם. בראש הנרתמים לפעול עמד חתן פרס ישראל לספרות ערבית, פרופ' שמואל מורה. חוברו עצומות, נעשו פניות לאינטלקטואלים עיראקים ולשגרירי עיראק באירופה, וכל זאת כדי להותיר את צביונו היהודי של המקום. בעוד שהפוליטיקה העיראקית עסוקה במלאכת הרכבת הממשלה העתידית, בעקבות הבחירות הדמוקרטיות לפרלמנט, פרסם אחד מגדולי השיעה במדינה, איתוללה אל-שיח אל-ריכאבי, גילוי דעת בנושא. את דבריו הפנה ריכאבי, בן לשבט המתגורר לא הרחק מקבר הנביא יחזקאל, לעלי אל-סיסתאני, אייתוללה בכיר, אחד מגדולי הדור מקרב השיעה, שמרכזו בעיר הקדושה נג'ף.

באיגרתו ציין השייח אל-ריכאבי: "למעשה, קברו של הנביא יחזקאל זה, לפי מיטב ידיעתי, שייך על-פי הקדש (וקף) לקהילה היהודית בעיראק. נוסף לכך, נודע לי שהדבר נעשה ללא היתר מראש מטעם היהודים, לשפץ, לחדש ולבצע".

שמירה על צביונו של קבר הנביא יחזקאל הינה מקרה בוחן בהתייחסות העולם הערבי לעשרות קברים של נביאים יהודים ברחבי עיראק, שהיו כפופים בעבר למנהלת הווקף היהודית. הנושא מעורר שאלות רבות ביחס לגורלם של אתרים יהודים הפרוסים בחצי האי ערב בכלל, אליו הגיעו ראשוני היהודים לפני כ-3000 שנה, אך בו שורדים כיום רק יהודים מעטים, כתוצאה מהקמת מדינת ישראל וחילופי האוכלוסין שאירעו לאחריה. באיגרתו, ביקש השייח אל-רכאבי מהרשויות לעמוד לימין הצדק, היושר ושמירת הזכויות והרכוש, וזאת בהתאם לערכי האסלאם

לאור תרומתם הענפה של יהודי עיראק לארץ שבה חיו במשך אלפי שנים ושממנה גורשו כפליטים, לא מיותר לצפות למחווה שיעית כלפי אתרי המורשת שהותירו אחריהם בארץ הולדתם, דוגמת קבר הנביא יחזקאל 

ח'אלד אל-קשטיני, פובליציסט עיראקי המפרסם את טוריו בעיתון א-שרק אל-אווסט, שיבח באחרונה את יהודי עיראק וכשהוא מעלה על נס תרומה בסך שלושה מיליון ליש"ט שהרים נדבן יהודי, נעים דנגור, למימון מלגות לתלמידים עיראקים. לא היה אקט של יחסי ציבור, אלא ביטוי כן לאהבה והערכה לאותה ארץ שבה חיו אבותינו