קזבלנקה. "העיר הלבנה" של מרוקו הרוחשת חיים, המפוקקת והסואנת, מציעה לתייר המזדמן בדרך שבשגרה מגוון עשיר של מראות, ריחות וצבעים. עבור הצעירים היהודים, הופכת העיר בערב ליל הסדר למוקד עליה לרגל. הם באים להורים מכל קצוות עולם, מביאים איתם מצות , יין וודקה כשרים ומבלים שבוע של חגיגות, עד השעות הקטנות של הלילה. אבל גם שולחן חג הגדוש במנות על פי מיטב המסורת המרוקנית לא מצליח להקהות את התחושה שאנו עדים לשרידים של קהילה שנכחדה. זהו סיפור יציאת מצרים נוסח מרוקו.
משהתרוקנה מרוקו מיהודיה, נותרו בה רק האמידים שבהם, חלקם טייקונים של ממש כמו יזמי הנדל"ן . אחרים הם אנשי עסקים ובעלי מקצועות חופשיים, בעיקר מהנדסים ורופאים. כתריסר מהם מכונסים בשכונת היוקרה אנפה, לצידם של עשירי קזבלנקה המוסלמים. שומרים במדים עומדים בפתחי הוילות היפות, הטובלות בירק, ועוקבים במבטם אחרי העוברים והשבים. באחד מבתי השכונה , ללא סימן חיצוני מיוחד, שוכן בית הכנסת היהודי של אנפה, בית הכנסת, המרהיב ביופיו, נבנה לפני כעשר שנים, ובערב פסח תשע"א התמלא עד אפס מקום. את האולם המואר גדשו גברים בחליפות מהודרות, שרים בקולות ערבים, ואחר כך הלכו לחגוג את ליל הסדר בבתיהם. בית הכנסת של אנפה, הוא עדות לאופייה של שארית הקהילה היהודית העתיקה של מרוקו,שמנהלת ברובה חיי קהילה מאורגנים ומקיימת בתי ספר, גני ילדים ומועדונים משלה. .בחוץ מוצב דרך קבע, כבפתח כל מוסד יהודי מוצב דרך קבע. אין תמה אפוא, כמו בכל מוסד יהודי במדינה, שוטר מטעם הממשל המרוקני. אין תמה איפה, שהרב חזות, רב בית הכנסת המרכזי של קזבלנקה, מספר בעברית קולחת ובחצי חיוך, שבמהלך "עופרת יצוקה", חיי היהודים בקזבלנקה היו בטוחים יותר מאשר בישראל"...
גן עדן לעשירים
ארץ שחיה תחת ברכה"
מה שמתרחש עכשיו במרוקו הוא יציאת מצרים של המרוקנים", מספר אחד היהודים שפגשנו. באופן סמלי, הוא מסביר,זוהי היציאה של המרוקנים מעבדות לחרות. ישבנו אתו ועם משפחתו סביב שולחן הסדר בביתם המהודר בסגנון מעורב מרוקני ומערבי. בן שיחנו וזוגתו דוברי עברית. על השולחן הועמסו מנות סלטים משובחות, ומן המנה העיקרית לא נפקד גם מקומן של פטריות כמהין, שאותן ניתן למצוא במרוקו לבדה.
אל השולחן הסבו גם שני בניהם הצעירים ובתם הנשואה, המתגוררת עם בעלה בצרפת. מתברר, כי הצעירים היהודים יוצאים להמשך לימודיהם אל מחוץ למרוקו, לרוב בצרפת, נמשכים אל רמת הלימודים הגבוהה, ומסתייעים בצרפתית,השגורה בפיהם , היא שפת ההוראה בבתי הספר היהודיים הפרטיים. לאחר שנישאו והקימו משפחה, חוזרים רבים מן הצעירים הללו כזוגות נשואים למרוקו, לחיות לצד הוריהם. ועוד גילוי מפתיע: בשנים האחרונות הפך פסח במרוקו ל"בון טון" של הצעירים היהודיים: הם באים מכל קצווי העולם, בהם גם יהודים לא-מרוקנים, לעיר מרקש, מביאים אתם מצות כשרות, יין כשר, וודקה כשרה, ומבלים שבוע של חגיגות עד השעות הקטנות של הלילה.
למה בוחרים יהודים אמידים, שפתוחות בפניהם אפשרויות לחיות במערב, להישאר בארץ ערבית? לתשובה שני היבטים עיקריים, הראשון הוא נוחות כלכלית: מרוקו היא גן עדן לעשירים. כך מכיח ביקור לדוגמא בדירת הגן המפוארת של זוג יהודי מבוגר, שכל ימיו חי חיי תענוגות. לרשות הזוג עומד צוות קבוע של נהג צמוד, מבשלת ומנקה. המשרת הנאמן טורח סביב האורחים, עורך את שולחן הסעודה העשיר במטעמים, מגיש יין ודאג למלא כל בקשה קטנה כגדולה. קשה לעמוד מול פיתוי כזה. חשוב לא פחות הוא ההיבט השני: תחושת השייכות העמוקה של יהודי מרוקו לארצם. "מרוקו היא מולדתי, היא ביתי", אומרת פאני מרגי, מעצבת בגדים, ששבה לקזבלנקה לאחר שהות של 25 שנים בצרפת. למרגי, המגדירה עצמה כמהפכנית מאוטיסטית לשעבר, יש ספור חיים מרתק. הוא כולל עלייה מחתרתית לישראל בגיל 17, פעילות שמאלנית רדיקלית בפריז כנציגת הפנתרים השחורים בצרפת, והכשרה כפסיכולוגית קלינית. היא שבה למרוקו ב-1993, תקופת האופוריה שלאחר חתימת הסכמי אוסלו, כשהתקווה לשלום עם הפלסטינים ריחפה באוויר. את התודעה הציונית שלה איבדה לאחר מלחמת ששת הימים, בעקבות מה שנראה בעיניה כדיכוי הפלסטינים. היום היא מגדירה את עצמה יהודיה מרוקנית עם תרבות ערבית וצרפתית. "אני הפרי של הקולוניזציה הצרפתית של מרוקו. היא מצהירה .זהו ניסיון מיוחד".
מרגי מסוגלת להתפייט גם בעברית כשהיא מתארת את זיקתה לארץ שבה נולדה. "כשאני במרוקו, אני בהרמוניה עם השמים והארץ. אני מרגישה שאני חלק מהקוסמוס. הריחות, השמש, הגשם, הרטיבות, החום, זה חלק פיזי ממני, כמו אהבת אם. מרוקו היא ארץ שחיה תחת ברכה. כאילו תחת הכוח של אלוהים. יש בה משהו קדוש, כמו ירושלים. אני מרגישה בבית, בארץ שלי. בעצם, מעולם לא עזבתי את מרוקו".
געגועים למהגריםמחכים ליהודים שישובו
האם לנוכח הזעזועים שעובר עכשיו העולם הערבי, תוכל להישמר תחושת הביטחון של יהודי מרוקו؟ כל מי שנדרש לשאלה, יהודי כמוסלמי, סבורים ששאלה זו היא ביטוי טיפוסי של בורות ושל גסות רוח ישראלית. מסבירים כולם. היהודים היו מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מן המרקם החברתי המרוקני, וכך יישארו גם לאחר "האביב הערבי".
פהד יעטה, עורכו של השבועון בשפה הצרפתית "לה נובל טריביון", מסביר כי "היהודים הם חלק מן הזהות המרוקנית. זהות זו יש לה שורשים יהודיים, ברבריים, אפריקניים וערביים." יעטה הוא איש מרשים בעל שפם עבות. אביו היה קומוניסט, והוא עצמו דובר רוסית שוטפת. "עבורנו, מרוקנים הם מרוקנים", הוא אומר בניסוחו הקולח, ומבהיר כי "על פי חוק הלאומיות המרוקני, אתה נשאר מרוקני, גם אם אתה מהגר לארץ אחרת. אתה לא יכול לחדול להיות מרוקני. אם היהודים רוצים לחזור למרוקו, הם ברוכים הבאים".
כדי להמחיש את הקשר העמוק בין מרוקו ליהודיה, מספר לנו יעטה על ביקור שערך בפיגיג, עיר עתיקה השוכנת במזרחה של מרוקו, סמוך לגבול עם אלגי'ריה: "בכניסה לעיר, הדבר הראשון שאתה רואה הוא המלאח (הרובע היהודי). המלאח ריק. וכל הבתים שומרו בדיוק כפי שהיו, ריקים ונעולים. זה מרשים מאוד. אתה מבין שחיו שם אנשים רבים, ומחכים להם שישובו".
אבל כיסופיהם של המוסלמים לא מחפים על העובדה שמהקהילה המפוארת נותרו רק שרידים. את היעלמותה של הקהילה זו מבכה סימון לוי, מנהלו של המוזיאון היהודי בקזבלנקה.האיש בעל הקול הרועם, מקדיש את חייו לשיקומם של בתי הכנסת העתיקים בעיר פז. הוא שופך אש וגופרית על המדינה הציונית, זו שחיסלה, לדבריו, את יהדות מרוקו בפרט, ואת יהדות המזרח בכלל. פעם, אומר לוי, היו היהודים ארבעה אחוזים מאוכלוסיית מרוקו ואילו היום, "נושלה מרוקו מיהודיה". אחר כך יסביר, שהיהודים חוששים להביע את דעתם על המצב, משום שהם פוחדים משינוי. למרות החזות השלווה,מבינים מיד , שתמונת המצב מורכבת יותר ממה שנראה על פני השטח..בעיצומו של נחשול הזעם, המציף את העולם הערבי, נדמה שמרוקו מכוונת את עצמה ל"אבולוציה ולא לרבולוציה", כפי שהגדיר זאת אחד היהודים. התביעה העיקרית העולה מן השיח הציבורי היא להנהגת רפורמות בחברה ובממשל: תיקון החוקה, יתר ליברליזציה, מיגור השחיתות. כך לדוגמה, מדווחת כותרת ראשית בעיתון "אלסבאח" על התארגנות של פורום בפייסבוק של 150 שופטים, הדורשים לפטר את שר המשפטים ולהפוך את מערכת המשפט למערכת עצמאית ובלתי תלויה.
העיתונאים מצדם, תובעים את ניסוחו של קוד אתי חדש, שיבטל את עונש המאסר של מי שהפר את האיסור לכתוב על אחד משלושת הלאווים: המלך ומשפחתו, האסלאם ושאלת המרוקניות של הסהרה. פניה של מרוקו, לפי פהד יעטה העורך, הם לכיוון הקמתה של מונרכיה פרגמנטרית בהנהגת המלך, האהוב ומקובל על בני עמו. מבחינה זו, מרוקו היא מודל ייחודי בעולם הערבי, והיא איננה דומה למצרים ולתוניסיה.
גם המהפכנית לשעבר מרגי מאמינה שבמרוקו מנשבות רוחות של תקווה, גם עבור המיעוט היהודי הקטן. "אין בעיה יהודית במרוקו. אנחנו מיעוט כל כך קטן. היא מסבירה. העם המרוקני הוא עם מיוחד. יהיו הפגנות, אבל העם לא ישבור את הכלים. הוא אוהב את המלך. הוא רק מבקש שהעשירים יתנו לו חלק ממה שיש להם".
האם הדו-קיום המיוחד הזה, בארץ המיוחדת הזו, יכול להיות מיושם גם באזור שלנו? : "הישראלי הממוצע מתקשה להבין את היחסים ההרמוניים המתקיימים בין הקהילות השונות החיות במרוקו", מסכם העיתונאי היהודי-מרוקני קלוד סנוף." הכרה הדדית בין מוסלמים, נוצרים וגם יהודים, ו היא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום כאן. מהבחינה הזו, מרוקו צריכה להוות השראה עבור שני הצדדים היריבים, הישראלים והפלסטינים לפתרון הסכסוך".